נתתי להן חיבוק, ואמרתי להן סליחה, והן לא הבינו על מה אני מדברת.
סיפרתי על זה לה ופשוט נשנקתי (על אמת, אמאלה) מדמעות.
אלוקים, מתי אפסיק להיות כזו רגישה?
הייתי שמחה היום. אפילו המנהלת אמרה.
היה לי טוב.
החמאתי מכל הלב,והופ, נתתי לה חיבוק.
רציתי לרוץ ולחבק אותה דקה ארוכה, להגיד לה כמה היא טובה. לבנתיים נסתפק בחיבוק וכמה היית מהממת. זאת כבר התקדמות.
תקופה מהממת, חבל שנגמרה.
שלשה שבועות שלא פתחתי ספר,
מה זה לימודים ובצפר בכלל?
בתקופה הזאת למדתי מלא.
כמה אני דפוקה, כמה אני שווה,
כמה מעריכים אותי, וכמה לא.
כמה אוהבים אותי, וכמה לא.
כמה חושבים עליי.
אחותי סימסה לי שהיא אוהבת אותי ובטוחה שהריקוד ייצא מושלם.
איזה מדהימה, בדיוק חמש דקות לפני הריקוד שלי.
זה היה במקום.
חיבקתי את כולן, אפילו את אלה שזילזלו ופגעו בי.
והתנצלתי. ואמרתי כמה הן טובות.
גם הלכתי לחבק את רחלי ולהגיד לה כמה היא טובה. ראיתי בעיניים שלה שהיא צריכה אתזה. שמחה שהייתי זו שהייתה לצידה לחזק ולעודד.
לא רוצה שייגמר.
לאלא.
תודה ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך.)