ב. לחמניות זה טעים רק פעם בחודש, ולא מעבר
ג. כריות עם חלב זה באמת מפנק, אבל בבקשה בפעם הבאה לא בשעה עשר וחצי אחרי ירידה מטורפת ממצדה כשלא אכלנו שום כלום מארבע וחצי בבוקר והרגליים רועדות ועומדים להתעלף |לוחש|
ד. שוקו בשקית זה באמת מפנק, אבל בפעם הבאה לא אחרי ארוחת שחיתות של כריות עם חלב ובגט עם שקשוקה אחרי שש שעות של צום ושני מסלולים מפרכים |אומלל פלוס|
ה. הי, תראו - נכון כשיורדים ממצדה בשביל הנחש אז הירידה קשה מאד, והברכיים מתקשות והרגליים רועדות? אז זה בעצם אומר, בניגוד למה שכולם אומרים כל הזמן, שטבע האדם הוא לעלות. איזה יופי 
נו שוין, מזל שטיול שנתי יש רק פעם בשנה.
מצחיק שעד לפני שנתיים הייתי מהמעצבנים שחופרים למדריך מקדימה, והיום אני מהמסכנים בסוף |לא משועשע בכלל|
לב שבור הוא לב שלם
דיברתי עם אמא על מתמטיקה כי המורה התקשרה וזה, והיה ממש לא נחמד. כי דיברנו על למה אני לא מרוכזת בדברים שאני עושה והיא שאלה אם אני מרוכזת בדברים אחרים תוך כדי, אולי בסוד שאני לא רוצה לספר לאף אחד, ורציתי לצרוח: אמא! אין לי חבר! אני פשוט לא מצליח להתרכז במתמטיקה ובספרות ובמוזיקה. ובהכל.
אז על מה את כן חושבת, ילדה?
ולסיום, כתבתי סיפור על חובש. כי בארוחת ערב בטיול הסתכלתי על האנשים שסביבי, והחובש נראה מאד בודד ועצוב. ופתאום נורא רציתי לשמוע מה הסיפור שלו, למה הוא כל כך בודד. אז בשקט הלכתי לאוהל ולקחתי מחברת ועט וכתבתי סיפור על חובש, ואחר כך כל הטיול בחנתי אותו וניסיתי להוכיח לעצמי שאני ממש טובה בזיהוי אנשים, אבל תכל'ס לא בטוחה שהצלחתי.
אז סיפור על חובש.
סיפור על חובש
שניצל. גם אתמול אכלו שניצל. אני מניח שגם מחר. כל הבנות מתרוצצות בין השולחנות, מתענגות על השניצלים הוורודים אחרי יום ארוך של לחמניות עם שוקולד. גם שאר החובשים נראים מרוצים מהאוכל, יחסית לטיולים שנתיים והוא באמת די טוב. בכמה טיולים הייתי? אני כבר לא זוכר. אני חושב שהתחלתי להתמכר לטיולים האלה, שהולכים בהם קילומטרים שלמים בשתיקה ואוכלים אוכל של מסעדות בערבים ובשביל כולם אתה לא יותר מסתם חובש, שנמצא תמיד בהיכון כדי להביא למישהו פלסטר.
בכל טיול יש את הילד שהחליק ודורש תחבושת גדולה ואות כבוד של פצוע, אבל אני כבר מזמן למדתי לתת להם את הצומי שהם זקוקים לו ולשתוק. אני לא מבין את החובשים שמפתחים שיחות עם הילדים, אני מעולם לא החלפתי מילה עם תלמיד.
עכשיו, לדוגמא, אנחנו נמצאים בטיול של בנות. אולפנא. החובשים האחרים עוד לא הבינו שכולן כאן דוסיות ולא מעיפות לעברם מבט, אבל לי לא אכפת שהם מחזיקים מעצמם כל כך הרבה, מקסימום בטיול הבא תחכה להם חברה בבית.
מתי התחלתי לעבוד כחובש בטיולים מאורגנים? אולי זה היה אחרי שהתפטרתי מהעבודה הקודמת, והבנתי שהחיים שלי הם טיול אחד גדול ולא מאורגן. אולי סתם חיפשתי את הטירוף שבשתיקה וההליכה הבלתי נגמרת בעשרות טיולים בשנה? כשיש שביל מסומן ואתה הולך בו והולך, ואף אחד לא מדבר איתך כי כל אחד עסוק בבמבה שלו או באוזניות שלו או בחברים שלו. כמעט אף אחד לא עסוק בנוף, ולכן הנוף מוקדש לגמרי לי. אני שומע את הנחלים צועקים אלי, רואה את ההרים מתנשאים מעל ראשי ואת הארץ נכנעת מתחת לרגליים שלי. פעם חששתי לרמוס איזו נמלה או לטאה בנעליים הכבדות שלי, נעלי מטיילים ותיקות, אבל מתישהו הבנתי שגם הן במרוצתן רומסות גרגרי חול ואנשים, שלא יודעים איך ללכת בקצב כמו שלהן.
השניצל קר, המדבר נהיה קר מאד, המטיילות עדיין רוקדות ברחבה של המאהל. שאר החובשים כבר משחקים דמקה בחדר שלנו, צוות המורים מזמן ישן מלבד המורה התורנית שיושבת, משופשפת עיניים, ובוהה בתלמידות מלאות האנרגיה. ואני יושב בצד ומחכה שמשהו יקרה. אולי אחד החובשים יבוא לראות למה אני קופא בחוץ מרצוני, אולי המנהל ישאל כמה לשלם לי. אולי אחת הבנות תחליק ותשבור רגל, ואני אהיה הראשון שיראה וייתן לה קיבוע ראשוני.
כבר הרבה זמן לא קורה משהו רציני בעבודה הזו. בחודשים האחרונים כל הטיולים מתרכזים במדבריות, בשממה, בלי שום סכנה אמיתית שדורשת חובשים, ואני הולך במסלולים הלוך ושוב ומחלק פלסטרים לכל מי שמבקש.
אולי אני אציע לשטוף את הכלים? בעצם, כל הארוחות כאן מתנהלות בכלים חד-פעמיים, וממילא אני שונא לשטוף כלים. כנראה בגלל זה אני חובש שמטייל רוב היום ושותה קפה בשאר הזמן, ולא בעל בית מכובד שעובד בהיי-טק ושוטף ערימות של כלים בערבים. אולי אם הכיפה היתה נשארת על הראש הייתי יכול למצוא לי בת אולפנא מבית טוב שתלד לנו ילדים שייצרו כלים מלוכלכים, אבל מי תרצה להכיר אותי. סתם עוד חובש, שבמקום לשחק דמקה יושב באוויר המקפיא של המדבר בחודש אדר ומחכה לגאולה. ומי יחבוש את הפצעים שלי.
