התחלתי לשיר אתזה באוטובוס.
איזה עשר דקות ככה. בקטנה, אתן שרות זהב זה יותר גרוע.
ואז בום טראח מה קרה? המדריכה קפצה עליי והכניסה לי סוודר לפה. איו.
מכות טיפהלה
לרדת מהאוטובוס, תמונה, פיקצ'ר, תמונה, פיקצ'ר, להמשיך לשיר. בית ראשון! כל הנגב הוא שממהה כל הנגב הוא שממה(שור). בום! טראח! מה קרה? אמבוש על פוסעת?? חוששתני- צפרדע.
יש! להתחיל תמסלול עם פצע בברך!
תודה תודה רבקה ואורה.
התנדבתי להחזיק עוד ליטר וחצי ואת השלווה. בקטנה מה.
כל הנגב הוא שממה
ואז איזה מישו אומר לי: "ואי אני מת על השיר הזה! כל הנגב נשמה!" "אממ.. הוא שממה" "אה, ככה זה הגרסה של המזרחים" 
דביל.
עצירה, המשך מסלול, עצירה, וכו וכדו.
עלייה מטורפת. טאטע הכושר שלי משווע לטיפול.
מגיעים לחניון לילה.
תפוסה, כאב ראש, עייפה.
סוגשל פויקע, מעגל שמחלקים את הספרים עם השירים המוקדשים.
הקדישו לי את אין לי ארץ אחרת...
-בוקר-
כולן ערות ברבע לשש.
גשם!!! יש! אולי אין מסלול היום!
פוסעת מתעוררת מהגשם בשש עשרים וארבע
להתארגן שעה, חדר מצב מודיע שאין מסלול.
בינתיים מתחמם.
לכתוב בענק תשם של האולפנא עם מחזור א'.
להתייאש אחרי כמה זמן.
לנטוש תמדריכה לסיים לבד.
פקח אומר לפרק
תמונות, שוין.
"יואו פוסעת יא אשכנזיה! נשרפת!!"
"אני לא אשכנזיה השמש התגעגעה אליי!!!!!"
עוד מעט הסעה לחצבה לחאן.
"אני לא אשכנזיה!"
"אני לא אשכנזיה!"
"אני לא אשכנזיה!"
--
"מי יודעת איפה החלב עמיד?"
(ההוא שהעביר לנו תתיקים)"מתחת לספרי תורה באוטו"
(חברה ואני):"ספרי תורה|מבליעות גיחוך|
(הוא):"אז מה זה?"
(אני):"סידורים.."
(הוא):"אה. מה ההבדל?"
(בוחק
מגיעים לחאן-- וואוווו
יש מקלחות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
נמצאים שם כל היום, נהנים, בערב תצפית, חלוקת מכתבים אחת לשניה, לילה טוב.
--בוקר--
"בנות שבע צריך לקום!"
"רות!!!! המנהלת עוד לא קמה! מה נדפק??"
"מה.. שבע!"
"שששש"
*****כאן צונזרו ההשכמות האכזריות שעשו לי********
ארוחת בוקר, מסלול מיותר
נרדמתי באמצע ההדרכה
לחזור לחאן ולירושלים הביתה
