שמציף אותנו באור וחוויות פורום שתהיה לך שבת שמחה ומאירה
והנה סיפור לכבוד שבת:" (נחש למה בחרתי אותו..)
שמלת השבת של חנה'לה / יצחק דמיאל שויגר היתה ילדה קטנה חנה'לה. תפרה לה אמא שלה שמלת שבת חדשה, שמלה יפה לבנה. והנה בא יום שישי. השמש כבר נטתה לשקוע. חנה'לה התרחצה לכבוד השבת, לבשה את שמלתה החדשה ושמחה מאוד. שמחה היא, שמחה אמא שלה. יצאה חנה'לה מן הבית לטייל קצת, לשחק. ראתה את עדנה הפרה שבה מן המרעה. נגשה אליה חנה'לה, החליקה בידה את צוואר הפרה ואמרה: "רואה את, עדנה, את שמלת השבת החדשה, שתפרה לי אמא?" שמחה עדנה, הוציאה את לשונה ורצתה ללקק. אך חנה'לה אמרה: "לא, עדנה. עכשיו אסור; השמלה..." הלכה חנה'לה הלאה. ראה אותה זוזי, הכלב המנומר, ורץ לקראתה בנהימה: הום, חנה'לה הקטנה...הום, הום... אמרה חנה'לה: "רואה אתה, זוזי, את שמלת השבת החדשה שתפרה לי אמא?" שמח זוזי, הרים את רגליו הקדמיות ורצה לקפוץ על חנה'לה, להתרפק עליה. אך חנה'לה אמרה: "לא, זוזי, עכשיו אסור; השמלה תתלכלך." כך טילה לה חנה'לה, גם שחקה. וכשרצתה כבר לחזור, ראתה מרחוק איש יוצא מן החורשה. והאיש עמד, הסיר מעל גבו שק משא וישב על הארץ לנוח. קרבה חנה'לה, וראתה שהאיש איש זקן, ופניו וגם שערותיו הלבנות מכוסות זעה. התעייף כנראה, האיש מאוד, ואמר: "גשי הנה, ילדה... שלום לך!" "שלום", עונה חנה'לה, ונגשה, הסתכלה ושאלה: "אתה עייף?" "כן", אמר האיש, "לא קל". "מה זה אתה נושא?" "פחם", ענה האיש, "פחמי עץ מן היער". "אתה עובד ביער?" "כן. מוציא פחם... ומה שמך?" שאל האיש. " שמי חנה'לה". והיא שתקה רגע ואחר אמרה: "אתה מביט אל השמלה שלי? היא חדשה. אמא תפרה לי". "תתחדשי! שמלה יפה", אמר האיש."תודה!" אמרה חנה'לה. והאיש ישב עוד שעה קלה, אחר קם, עמס שוב את השק על שכמו ואמר "צריך למהר. השבת באה." והולך לו האיש. הולך וצועד צעדים כבדים, לאים... וחנה'לה עומדת, מביטה אחריו, רואה את גבו הכפוף תחת המשא שלו, משא הפחם וחושבת: "קשה לו לשאת. אעזור לו". וממהרת חנה'לה אל האיש הולכת על ידו ואומרת: "אתה רוצה שאעזור לך?" האיש הצטחק: "את רוצה לעזור? יפה, ילדה, יפה, עזרי, עזרי..." וחנה'לה באה מאחוריו, תחת השק הגדול התלוי, שולחת את ידיה הקטנות, מטה את כתפיה, מרימה, תומכת... והם הולכים שניהם, נושאים, משוחחים. לא הרבה הולכים, כי עמד האיש ואמר: "עכשיו די, כבר עזרת. ילדה טובה את. שובי הביתה" חוזרת חנה'לה. רגליה קלות כרגלי אילה וליבה טוב עליה. אך אוי! מה זה?.. מה קרה לשמלה? הנה כתם שחור, והנה עוד אחד, והנה עוד ועוד... מפוחמת השמלה. התלכלכה משק הפחם ומבגדיו של הפחמי השחור. התפרצה חנה'לה בבכי, וי, וי, שמלת השבת הלבנה, אמא תפרה לה, ורק היום לבשה בפעם הראשונה, וי! איך תשוב הביתה? איך תראה בצער של אמא? וי! כבר ערב. החשיך. ועל אבן בשדה יושבת ילדה קטנה. יושבת יחידה ובוכה, כי מר לה מאוד. אז השקיף הירח מן השמים אל חנה'לה הקטנה, השקיף ושאל בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שמעה: "מה קרה לך ילדה? ולמה תבכי?" לחנה'לה קשה לדבר, והיא רק מראה באצבע על השמלה: "ראה ירח, וזה מן השק, משק הפחם." הירח מביט, והוא שואל שוב בלי קול, בלי מילים, רק חנה'לה שומעת: "האם את מתחרטת, חנה'לה, על שעזרת לו, להולך?.." וחנה'לה אומרת: "לא, איני מתחרטת, אבל השמלה... שמלת השבת הלבנה, ואמא." אז אמר הירח לחנה'לה: "אל תבכי ילדה. קומי לכי לביתך. שמלתך תהיה יפה יותר". הירח שלח את קרניו, קרני האור שלו. ואך נגעו קרני האור בכתמים השחורים שעל שמלת חנה'לה, וראה: הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים. חנה'לה הולכת, מאירה כולה, ולקראתה בדרך באה אמא שלה, באה ושואלת: "מי זאת?" חנה'לה שומעת, רצה אל אמה, צוחקת: "אמא, האם לא הכרת אותי?" חנה'לה ספרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה
שב"ש. מהגמד..
תודה 
