אני מיואשת

מדברת שטויות

מתעצבנת מהר

ולא.

זאת לא פעם ראשונה

שוב ושוב

ושוב לבקש סליחה

ושוב חרטה

ושוב לפול בפח

ולבקש סליחה

באמתת מכל הלבב

אבל...

דיייי

אי אפשר כברר

אני לא יודעת לבטא את עצמי ואז זה נכשל בעצבים.

אוףף ואפחד פה לא מבין

וכולם חשבים שאני מוזרה וכותבת מבולגן ואוףףףףףףףףףףףףףףף

כי לכפת לי מהםםם

אבל אני כותבת וכותבת ואני אפרוק כי לא אכפת לי

רציתי להביע תעצמי בצורה אחת וזה היה עצוב וקשה

פתאום זה בעצבים

אולי כי אני מרוקאית ואלוי כי קל להאשים אחרים

אבל התעצבנתי

והגבתי וזה לא היה בוגר

ויצר סכסוך

ועוד

ואנלא מצליחה לישון

וככ השתנתי אני לא הייתי כזאת בחיים

 זאת מריבה ראשונה שלי

אני לא רבההההה

אני תמיד משתדלת להתאפקק

ועכשיו זה אשמתי

וכל מה שאני כותבת זה מתפרש רע

כי .....

עצבניםם..

אז אני לא רושמת

ואז זה סינון

אז אני מסננתת

נשבר לי.

שאלוקים ייקח אותי

לא רוצה להיות פההה

אני לא רגילה לסנן אנשיםאני לא רגילה לכעוס

לא רגילה להתעצבן

לא רגילה לענות בפזיזות

לא רגילה לריב

לא רגילה שכועסים עליי

לא רגילה שכועסים בלי שעשיתי כלוםם

לא רגילה לאני החדשה

וגם בחיים לא אתרגל.

תגידו תמימה..

אז לא... כי אני כן לפעמים חוויי מריבות.

אבל לא כאלה

וגן לפעמים עיצבנתי

ואפילו התעצבנתי

אבל עכשיו זה שונה

לא  ממוסבר

אני מתנהגת מוזר

רגשות מעורבבים

לא עשיתי כלוםם

ופוף מצאתי את עצמי שוב לבד

ואני עדיין כועסת

וגם מבינה

ועדיין מכעיסה אבל לא מרצווןןן

פשוט 

פשוט

פשוט.. כי לא הצלחתי לבטא את עצמי.

ועכשיו  אני לבד מבולבלת וגורמים לי להרגיש יותר רע עם עצמי

ויותר ויותר ולא עשיתי רעעע

ניסיתי להגיד מה אני חושבת וישר הכל התפזר לקיצוניותתת

ומפה לשם

מריבה וקללה

ולא

לא קללה כי לא קיללתי

אבל בלב... כן

אבל אל תגלו

אני באמת אוהבתת 

לא רציתי לפגוע נשבעתתתתתתתתת

לא רציתי להעליבב

רציתי שיבינו אותי

אבל לא הבנתי את עצמי

ואוףףף

שאלוהים שברא אותי יקח אותי

לא כיף לי פה.

קומי אהובתי

קומי

יש לך עוד לחיות

את עוד תהיי

ותחיי

יהיה לך טוב

כל כך טוב

🤍

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

לנגן

ולנשום

ולחלום על הרמוניה

וחופש

ואהבה

ולהזרק על אבני החוף

חחח חשבת שאפשר להשאר בים לעד

אתה בן אדם מותק

והחיים אפורים ועומדים ומסריחים

כמו המערבולת שפגשת שם בים.

ומה סך הכל ביקשתי

אי קטן ושקט שאפשר לשבת בו לאכול בננות לשתות קוקוס ולשחק עם איזה קוף

אה ולהרגיש בית

מוגן

ומה סך הכל ביקשתי חוץ מלב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי

במקום הלב המבולבל הסוער והכל כך לא ברור הזה.

והלוואי שתן לי להרגיש בתוך הסערה את ידך האוהבת החמה והמלטפת

ותעטוף אותי ותאסוף אותי אליך וארגיש שוב את הרחם שממנה נזרקתי.

ותן לי כח, ואומץ, ובטחון חזק ואמיץ להיות.

ושמחה, ללא מורא.

כן. הנני.

ופתאום השמש עולה, וענני ערפל וסערה מתפזרים.

ומשב רוח נעים מלטף את פני ועיני המכווצים ושערי הפרוע.

וחום עדין מייבש את דמעותיי, וציוצי ציפורים שקטות נשמעות, והים שב למקומו ונרגע.

ועצמתי עיני, וליבי שב לפעום בסדר,

והנה אני חיי

ואור אין סוף פתוח לפני, מזמין ונותן תקווה.

ואני רוקד את רגליי וידי וגופי שהיה מכווץ, מתמזג עם ההוויה ההרמונית.

יש אלוהים, מבצבצת בי הידיעה.

ואהבה

וחיים.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________