כאב לי ממש.
ממש ממש.
עכשיו פחות.
אני מרגיש מסומם.
יש לי סיבה טובה, אופטלגין זה סוג של סמים.
אומרים שכנראה זה לא יגדל לעולם.
חבל.
אבל אשרוד את זה.
שוב כואב לי.
כאב שלא מרפה.
כאב מתחזק לאט לאט.
אבל עכשיו אני מרגיש אותו מעורפל.
האופטלגין..
לפי התגובות של האנשים שאני מספר להם,
אני מבין שזה מחריד ומזעזע.
אולי גם באמת אותי זה מזעזע,
אבל אני לא מראה את זה.
כמו שהחובש אמר, אם לא היה כואב לי הוא היה שולח אותי לאשפוז.
או בבית משוגעים, או בבית חולים מחוסר עצבים.
אבל לא צעקתי.
אפילו בהתחלה רקדתי "איזה טוב ה' ".
אבל לא חוכמה, אז עוד לא כאב באמת.
אז רק ראיתי את זה והתחלתי להבין.
אח"כ התחיל הכאב.
כאב מוות.
כאב תופת.
הכל לטובה, באמת.
אני מאמין בזה. לגמרי.
"כי מי שמאמין בן מאמין,
יודע שהכל זה לטובה
ואם הוא רק מעט מעט ממתין (משהו כזה)
אם ירצה ה' הוא יקבל תשובה"
נחמד להזכר בזה.
