כזה מין כאב. של רחוק. ממקום שאהבת בעצמך. אל מחוזות עזובים מפעם כאלה שהם לא אתה. והכל כלכך צועק שם לחזור להווה ומין נשאבות לכלום של פעם לריק של מישו אחר שכזה. במקום לעלות אל על, לעצמך. כאב חד שמה אתה בכלללשווה ככה. תחזור כבר. היית למה הפסיק?איפה כל הצבעים?אוף למה זה ככה. והשאיפה צופה לה מרחוק לכיוון שם שהשמים נושקים לארץ להורדה אל ממשות של עצמי. נגיעה בו. ופשוט מין נדימה שכזאת, חזרה אל עבר מוזר וכלכך כבוי ודמוני. איך זה ככה להרגיש שזה משתלט והכל כלכך קופא. מין איוושה של רוח מקפיאה שמחזירה בזמן.
מין חלקיקי כאב מרחפים להם בתוך גוף של אדם. שבו שתי קטבים של
דע מאין באת
והקוטב של בשבילי לברא העולם
חיים ככה ביחד אבל לחוד בתוך המערבולת הזאת של כל אחד.
הכלת הפכים, רעיונות נשגבים, האם באמת דרוש זמן בשביל להכיל אתזה יותר מטקסטים אחרים ולכן זה קורה ככה?תהיות כאלה. אולי. לא נבין לא נדע.
וגם אם כן זה שורף ככה. הימים שעוברים והמצפון הזה שצועק, צורח על עצמך, למה, למה אתה מביט מהצד, למה.
אקטיביות שכזאת. של האני. אוף
ימים שכאלה