עדיף שלא יתייחסו אליו עד שיחזור לאיתנו

אבל אני מתכוון רק לאנשים שהקדישו את החמש דקות, לשמוע את מה שהוא אומר ולא את מה שציטטו משמו.

הרב לוינשטיין: "שיגעו לנו את הילדות"

מי שלא שמע מומלץ מאוד להיכנס ולראות את הסרטון, הזוי שבכלל צריך לדבר על הנושאים הללו ושזה לא מובן מאליו.

אתה יכול להתייחס לעצם הענין.

כוונתי היא שנראה לי שמי שיוצא נגדו כנראה בוודאות לא שמע אותו אלא רק ראה דברים שצוטטו ממנו (ציטוטים של חצאי משפטים).
הזוי בעיני אם יש מישהו כאן שלא מסכים עם האמיתות הפשוטות כל כך שהוא מציג.

הכוונה היתה שאני אשמח שיסתכלו בסרטון ואחר כך אני רוצה לשמוע אם יש מישהו שחולק.

כתבתי מהר ולא הגהתי לאחר הכתיבה...

מקבל את התיקון

[צדיק.. מהרת להתנצל. אבל דווקא הבנתי מה שכתבת]

הגבתי ל"בן יקר". שים את הסמן על יד התגובה, ותראה קו על יד מי שאליו היא מכוונת..

[מה שקראתי בערוץ 7 מתחת לוידאו, בלי לשמוע אותו]

הם אכן חששות נכונים.

הן לגבי הבעייתיות בתעמולה לבנות צעירות על ה"קרביות" - והחשש מה זה יגרום למושגיהן, לנשיותן, לרמה הדתית.

ובוודאי לגבי בעיות בצניעות ב"צורה החדשה" שיש הרוצים לשוות לצבא.

כמו בעוד דברים, יכולות גם להיות כאלו שהן חריגות לטובה. אבל החשש, חשש. ובוודאי המגמה שעומדת מאחרי כל המהלכים הללו. הרי פעם היה בצבא "ח"ן" (חיל נשים), והאופן הזה התקבל שם כמובן מאליו.

לגבי סגנון - סגנון שלו. אפשר שניתן לומר אחרת, אפשר שדווקא כיום כשיש נסיון-הקצנה לצד השני, טוב לומר בחריפות.

אבל מה שחשוב לשים לב: הרי זה נאמר בשיחה פתוחה במכינה כלשהי. לא בתכנית לערוץ 10. באו אלו, פרסמו - ואז כולם רצים, מי להגיב ולמחות, ומי להראות שהוא לא כך.

זה הפך לשיטה היום. "מרימים להנחתה". הרי נאמרים דברים נוראים ואיומים, הן בכל מיני מקומות "שמאלניים", הן בנושאים ששייכים לשירות בצבא, לגיטימציות ציבוריות לסטיות ר"ל ועוד.

ובא איזה "ערוץ". דג בדיוק את מה שהוא רוצה מאיזו פינה שבא נאמרו הדברים; כמובן הם מוצגים באופן שמזמין ביקורת (הרי במקום נורמלי - המדינה היתה צריכה לסעור מהפרסום המתועב של חיל האויר למשל) - וכעת מתחילה ההתנפלות. זוהשיטה לנסות לסתום פיות, להפוך דעות הכי נורמליות לכאילו לא לגיטימיות.

זו אלימות. לא צריך להיכנע לה ולהתרשם ממנה. מה קרה? חופש הדיבור נעלם ברגע שזה לא מתיישר עם המקהלה הצווחנית? פתאום כולם לא מכירים שיש יצר הרע בעולם, שיש תפקידים קלאסיים של גברים ונשים, שיש בעיות?..

על הציבור שלנו זה עובד לפעמים לא רע. דוגמה קטנה: היתה פרשת העינויים של נערים אחרי מה שהיה בכפר דומה. היו כנראה דברים חמורים מאד והתפתחה מחאה רבתי. מה עשה נתניהו, שמכיר את ציבורנו לא-רע? הביא לישיבת קבינט (!) סרטון מאיזו חתונה, באמת לא נעים לצפיה, אבל לא קשור לנושא המחאה המוצדקת - ומיד "נציגינו" עברו להתנערות.... תמה המחאה..

לא צריך להיות נאיביים מידי. יש כאן נסיון לצאת נגד מחאה על בעיות אמיתיות וחמורות, ע"י הבלטה של איזו צורת דיבור של מישהו באיזשהו מקום...

זכותו של הרב להגיד מה שהוא רוצה - ב"ה אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. 
אני לא רוצה להתיחס לדברים עצמם אלא לסיגנון.
לגיטמי להיות נגד שירות בנות  אבל לא לגטימי לתקוף בחירפות מי שלא שותף לדעתך.
יש דעות שבד"כ ההלכה כבית הלל ולא שמאי בגלל שהקדימו דעת בית שמאי לדעתם - כלומר הקשיבו וכיבדו את הדעה השניה ועדיין נשארו בדעתם.
אפשר להגיד בעדינות שהרב לא מכבד אנשים שחושבים אחרת.

לדעתי זה בלט בסערה הקודמת כשהרב דיבר על ערכי המשפחה.

אפשר להגיד שהיהדות מאמינה בערכי המשפחה גם בלי לתקוף.

של בנות דתיות שמתגייסות בהמוניהן לכל תפקיד בצבא, כולל תפקידי לחימה וכמובן האחוז הגדול של בני המגזר המשנים את פני הצבא!

גם לתפקידים אחרים זה לא "בהמוניהן".

כמובן, את האחריות על הצלקות של אלו שניזוקות מדברים כאלו, לא יטלו על עצמם כל "מעודדיהם"..

ובני המגזר המשנים את פני הצבא, זה בדיוק בגלל שהם שומרים על צניעות ועל ערכיהם. וזה בדיוק מה שרוצים למנוע אלו שדוחפים שירות משותף וכו'. 

בוודאי שיש גם בנים שניזוקים בצבא, הן ברמה הדתית, הן בתחום הצניעות ובעוד דברים.

אבל יש כמה הבדלים:

ראשית, "איש דרכו להילחם". צריך צבא וההכרח לא יגונה. מבחינת הלוחמה, החשיבות העיקרית היא שיהיו בנים. החשיבות של בנות במערך הקרבי היא פחותה מזה - ולכן יותר שייך לדון לגביהן.

לא זו בלבד, אלא שבעיית הצניעות נובעת מהתערובת בין המינים. כאשר יש בעיה כזו, אז מי שצריך לא להיות שם הוא מי שפחות נצרך. אם היתה בעיה כזו במחלקת יולדות - היו מוציאים את הגברים דווקא....

אני דווקא לא כתבתי מצד "בנות שבריריות ובנים מחוספסים". ובוודאי לא כתבתי "חסרי רגש" - מה פתאום..

אבל בוודאי שבאופן כללי, מבחינת הצניעות, בת שנכנסת ברמה דתית טובה לצבא, עם עדינות וצניעות, ונפגעת מבחינה זו - הנזק גדול יותר. גם הקלקול, אפילו לא ברמות קשות, ניכר יותר ביחס למה שאמורה להיות דמותה. אין בכך גנאי כלפי הבנות, אדרבה, לשיבחה. כל כבודה בת מלך..  וכנ"ל, יש גם הכשלה בשירות מעורב.

מבחינת לוחמה והכנה אליה - בוודאי שפיזית בנות נפגעות יותר. זה נושא שכבר נחקר, יש פגיעות פיזיות מאימונים קשים. פגיעות לטווח ארוך. וזה אכן כי בכללי, פיזית הן "חלשות" יותר. זה חלק מטבע המין האנושי, שטות להתעלם מכך. וזה מה שעושים ארגונים פמיניסטיים למיניהם, שמוכנים בשביל האג'נדה שלהם להרוס לנשים את הבריאות והחיים.  

גם מחלישים את הצבא, כי מורידים את הרף באימונים עבורן.

גם  מבחינה נפשית, בוודאי שנזק מקרב הוא גדול יותר באופן כללי לבנות. אפשר לראות בצורה מאד פשוטה, בד"כ, בלי להיכנס לפרטים חריגים, איך בנות מגיבות למשהו "מבהיל" ואיך בנים. זה הבדל באופי. אינו שייך ל"רע" או טוב. מציאות שצריך להשתמש בה כל אחד לפי מה שמתאים לו. יש דברים שהיותר "קשיחות" טובה להם, כמו מלחמה, ויש דברים שדווקא היותר רגישות טובה להם.

על כן, לא "כל הנקודות נגד הן משותפות". ומה שכן משותף - אז, כנ"ל, יש הבדל בחיוניות לצבא. ובנוסף, חלק מהבעיות המשותפות, נובעות דווקא משהות משותפת.

שהעולם לא שחור לבן, זה נכון - אבל לא בדיוק שייך לנושא.

הענין העיקרי (לפחות של מה שאני כתבתי), היה מי מתאים יותר להילחם, והנהגת הצניעות. 

ברור שבכללי גברים חזקים יותר - ואשר על כן פיזית מותאמים יותר לענין. זה לא קשור לחריצות והכושר של הנשים בבית, גם לא לסיבולת הגבוהה בלידות וכד'. כל אחד ותפקידו ומעלותיו.

ואכן הצבא הוריד רף כדי לאפשר לבנות לעמוד במשימות אימונים. וזה לא אמור להיות.

נכון שיש גם בנים שניזוקים מהשירות פיזית (כבר הזכרנו), אבל הנזק לבנות באותם תנאים רב יותר, מצוי יותר, מהיר יותר, ומשמעותי בהרבה לטווח ארוך. אי אפשר "להנדס" את המציאות.

וגם מבחינה נפשית, העמידות במצבים מלחמתיים "מבהילים" ח"ו, צפויה בכללית להיות נמוכה יותר. חריגים יכולים להיות תמיד - לכאן ולכאן.

ואין לכך קשר דווקא למסוגלות לראות דם.

ובוודאי שראינו מגבניקיו"ת גיבורות ישראל, ולא רק מגבניקיו"ת (זה אגב, לא בדיוק שירות קרבי שמדובר עליו כיום. אם כי במצב העכשווי זה נהיה לא פעם "קרבי" בגלל הפיגועים ל"ע).

אבל עדיין, בכללי, בפרט בשירות קרבי - יש בעיה גדולה, הן במובן של הכושר הפיזי, וגם הנפשי במציאויות מסויימות - והן מבחינת הצניעות. זה לא "הכללות" בעלמא.

זה לחלוטין נכון! כמו שגברים גבוהים יותר... נכון שיש בנות יותר גבוהות מבנים ויש בנים שהם מאוד מאוד נמוכים... אז מה? זה מבטל את האמירה שבנים יותר גבוהים? 

ואני לא מבינה מה הפגיעה הגדולה מהמושג "חלש" במונחים של צבא... ברור שגברים יותר חזקים פיזית! וגם חסינים יותר נפשית! מדהים איך התרבות שלנו מצליחה לשים סימני שאלה אחרי כל עובדה. 

כן, אני יותר חלשה מבעלי, וכשאני צריכה לפתוח צנצנת חדשה אני מבקשת ממנו, וכשאנחנו מטיילים עם הילד אז הוא מרים אותו וסוחב את העגלה, וכשחוזרים מקניות הוא נותן לי רק את השקיות ה"קלות" להרים הביתה... ואת יודעת מה? זה המשמעות של ג'נטלמן. 

וכן, אני יותר רגישה מבעלי,  ואני בוכה בממוצע פעם בחודש ומתפרקת עליו כי הוא כמו סלע איתן בחיים שלי - וככה אני מרגישה הכי אישה בעולם! 

לכל מין יש יתרונות וחסרונות. ויש סוגים נוספים של עוצמות וחוזקות שיש לנשים על פני גברים. אבל כשהדיון הוא על כוח פיזי ועל יכולת לעמוד בסיטואציות נפשיות כמו שנדרש בצבא (אני מדברת על שירות קרבי) ברור שגברים בטבעם הרבה יותר מתאימים לזה. 

אגב, אני לא נגד שירות צבאי ביחידות המודיעין. אני מדברת כרגע רק על שירות קרבי. 

וזה תמיד מזכיר לי את המדרש על זה שפרעה במצרים רצה לענות את בני ישראל וחלק מהדרך שלו הייתה לתת לגברים עבודות של נשים ולנשים עבודות של גברים. וד"ל. 

ולכן השוואתי את זה לעניין הגובה. ברור שהמין הגברי גבוה יותר מהמין הנשי.

האם זה אומר שלא יכול להיות שיש גברים שנמוכים יותר מנשים? לא.

אבל האם זה שיש גבר פלוני שיותר נמוך מאישה אלמונית פוסל את האמירה ש"גברים יותר גבוהים מנשים"? - גם לא! כי זה דבר שאפשר להוכיח אותו. 

כנ"ל חוזק פיזי. ישמצב שאת יותר חזקה מבעלך, אבל זה לא הופך את ההנחה שגברים חזקים יותר מנשים ל"לא נכונה" זה רק אומר שכנראה נפגשו פה שני אנשים שנמצאים *באופן יחסי* לא באותו מיקום של הסקאלה של בני המין שלהם. (ז"א למשל את חזקה מאוד יחסית לשאר הנשים והוא גבר ממוצע )

כנ"ל לגבי רגישות. אישה לרוב תגיב באופן קיצוני יותר למראות של רצח, דם, אונס וכו'. זה לא אומר שכ-ל הנשים לא יעמדו בזה, זה רק אומר שאם תקחי 100 גברים אקראיים ו100 נשים אקראיות ותבדקי את התגובה שלהם לסצנה של רצח (במסגרת של מלחמה למשל- לא בסרט) אני מוכנה לשים את הראש שלי על כך שהתגובה של הנשים תהיה הרבה יותר קשה.  כי נפש של אישה היא דבר יותר רגיש בטבעו ובד"כ לא בנוי להתמודד עם מציאות של מלחמה. 

חולי נפשי כאמור הוא מצב שלא מעיד על הכלל (כמו שיחס הגברים שחולים במחלות פיזיות כמו סרטן, מחלות לב וריאות וכו'  מקביל בערך ליחס של הנשים שחולות במחלות פיזיות- וזה עדיין לא מבטל את ההנחה שהם מסוגלים לשאת משאות כבדים יותר)

גם לא כל הגברים מתאימים לשרת ביחידות קרביות!! 

נכון, אז מה? מישהו אמר שכל הגברים צריכים לשרת ביחידות קרביות? לא. לכן יש מבחנים וגיבושים ומסלולים שנועדו לסנן מתוך כלל הגברים את אלה שכן מתאימים. 

ונחשי מה? נשים לא מצליחות לעבור את המבחנים האלה! מפתיע!

 אז או שמורידים להן את הרף כדי שיעברו , או שנותנים להם כל מני "אמצעים" כדי להקל עליהם (למשל הגבהה כדי לעבור את הקיר בבה"ד 1, או לסחוב כמות מים קטנה יותר במסעות וכו')

עזבי רבנים והלכה

מחקרים שפורסמו באתרים חילוניים לגמרי מראים שרוב הבנות המשרתות ביחידות לוחמות סובלות מבעיות עקרות ועוד בעיות כאלה ואחרות.

אישה לא מותאמת ללחימה, נקודה!

 בשביל להתאים את החיילות לבנים מורידים להן את הרף דבר שפוגם בכשירות המבצעית שלהם ואני לא מדבר על סחיבת משקלים שגם שם יש המון הקלות, מה חיילת תעשה בזמן מלחמה שתצטרך לסחוב פצוע ששוקל כפול ממנה? תגיד שיש לה הקלות?

בפן אחר, תחשבי מה יקרה במדינה במקרה שחלילה חיילת תיפול בשבי חמאס או חיזבאללה.

עם כל הערכתי אליו, אחרי ששמעתי וקראתי את  דבריו השונים בזמנים שונים, הבנתי שאני לא משומעי ליקחו. 

הסגנון בוודאי מעיק, אבל ההשקפה והמסרים הם שמטרידים ואפילו מעוררים ייאוש. אני ממשיך לדבוק בציונות הדתית עם רבנים שנותנים לי תקווה להמשך הדרך. 

בתור אחד שהיה לא מעט שנים בצבא, גם בשטח וגם בהנהלה, קשה מאוד לדתיים ( וזה תקף גם לגברים וגם לנשים) במסגרת הצבאית.

ככל שהצבא מכניס יותר נשים ליחידות שהיו שמורות לגברים, הוא גורם לדתיים להסתגר בתוך עצמם ומונע מהם את היכולת לרצות להיות במערכת הזאת

הדברים שנאמרו רחוקים מהמציאות בשטח

וממילא נעשה בכך אי צדק קשה כלפי חיילות דתיות רבות

השיח החרד"לי בעניין לאחרונה, מתנהל תוך חוסר רגישות

מובהק ביחס לאנשים רבים שהעניין נוגע כלפיהם.

כאילו הם אינם, ויש רק השקפות בעולם,

ואין מי שייפגע סתם מהסגנון הזה.

ו"העלבות" או לא, היא לא שיקול במלחמה קיומית על התורה ויראת שמים שנאלצים לצאת אליה בגלל השינוי שחל בצה"ל.
לגבי עדויות, לא יודע את מי שמעת ומאיזה מקור אתה מוזן, יש גם נתונים שונים לגמרי.
וקודם כל, יש היגיון- לא יודע אם היית בקרבי או לא, בכל מקרה כל בר דעת מבין שיחידה לוחמת מעורבת זה עניין של איסורי דאורייתא יומיומיים. נראלי קצת יותר חמור מאשר כמה אנשים ש"יעלבו".
 

גם כהנים שמאליים יכולים להפגע עד עמקי נשמתם שלא נותנים להם לעבוד בבית המקדש. והם גם יכולים להוכיח שהביצועים שלהם לא יורדים אפילו לא קצת מכהנים ימניים. ועדיין התורה אומרת שהם פסולים לשרת בבית המקדש. 

דיון אידיאולוגי הלכתי לעולם לא יכול להתחשב ברגשות הפרטים שזה נוגע אליהם כי באותו רגע הוא כבר לא יהיה דיון הלכתי.

ואני מדברת על דיון ברמת הכלל ולא ברמה הפרטית של החיילת הספציפית ששם כן נלקח בחשבון האדם עצמו.

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

ועדיין, 50 או 100 אחוזים, בכלל לא נחשב לדמיוני.

אז אם כך אל תשקיע בשום דבר, שים מזומן מתחת לבלטות וזהו.

אבל אתה כן יודע שאיזהו חכם הרואה את הנולד.

אתה יודע את ההיסטוריה של הטוליפ מאניה למיניה.

אתה מודע לסיכון שלא ישאר כלום מההשקעה הזו ותישאר זקן יסר כל.

אתה יודע מה המשמעות של פיזור.

אתה יודע מה המשמעות של תיק סולידי ומאוזן.

אתה בכל זאת מחליט להמר על הכסף שלך ועל הכסף של המשפחה שלך.

זה כסף שלך זה עניין שלך וזו אחריות שלך.

התלבטתי אם להגיב כיוון שלא נשאלתי ישירות לדעתי אבל עניין הנבואה שהזכרת בבא בתרא יב:  פשוט לא מתאים כאן כשם שאדם לא יצא ביום קיץ עם מעיל ומטריה כי הנבואה ניתנה לשוטים  

אני מבקש שלא תשתמש בגמרא כדי להצדיק את חוסר האחריות שלך.

תודה

הסיכוי לפרס נמוך ביותר בלוטו הוא כ3.3%

ולזכרוני הוא מגלם פי  500% מסכום ההימור. 400% רווח נקי. עד 30 אלף בערך.

אז בגדול. 400%×3.3%= 13% לרווח כלשהו

על זה יש גם פרסים גבוהים יותר. של אלפי ומאות אלפי אחוזי רווח.

עם כל הסיכויים לזכיות אחרות × גובה הפרס.

זה מגיע לסביב 20-30% לסיכוי לזכות ברווח כלשהו (תלוי אם זאת הגרלה של 5 מיליון או של 80 מיליון)

זה בגדול...

בקריפטו. יש לך בדיוק 50% לזכות. כי על כל שקל שאתה מרוויח, מישהו אחר מפסיד (זאת מערכת סגורה של היצע וביקוש)

וכל שקל שתרוויח. יקבל אוטומטית מס של 25%

אז בגדול. סיכוי רווח הם 37.5%

אז נכון.

יש יותר סיכוי בקריפטו לזכות

אבל לא בסדרי גודל שאתה חושב.

לא מנצח בענק. מנצח.

ההבדל בינו לבין חברות בורסאיות.

שבחברה בורסאית רגילה ערכה יכול לעלות גם בלי שמכניסים כסף למערכת. אלא על סמך ביצועי החברה (וככה גם יכול לרדת. מבלי שמשכו כסף. אלא על סמך ביצועים שליליים של החברה)

לקריפטו. בגדול.

אין באמת ערך ממשי.

אלא סתם מוסכמה בין הרבה אנשים שהוא שווה משהו. לכן הוא שווה (בניגוד לכסף פיאט של מדינה. שהמדינה עומדת מאחוריו)

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

ההבדל בין הבעל לאישה בנקודות זיכוי הוא מינורי. למה ההנחה שאישה לא משלמת והגבר כן? 

זה נכון שהיום במידה רבה הושוו נקודות הזיכוי לגבר ולאישה. בממוצע נשים נשואות עם ילדים לא מגיעות לסף המס.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍