לא יודעת מה לומר ואם כדאי
כואב לי הראש. כואב לי הגרון. כואב לי הלב
הכוויה הזאת פשוט נוראית. מתחילת השבוע אני אוכלת רק דנונה כי כל השאר כואב לי ממש (אמורה לאכול רק דנונה. אבל כמובן שאין מצב שאני לא אוכל כי אני ואוכל זה קצת יותר מדי ואני טוחנת ואז כואב לי ממש) כילו, המרק רותח. אז למה לבלוע אותו כשהוא רותח?
חפעמים אני מרגישה כלכך דפוקה. למה אני אומרת דברים לא במקום
תסתכלי, תכילי, תביני. לפעמים צריך לשתוק
כל ההתלבטויות האלה שבא לי פשוט להכחיד. כן, סגרתי שנה שניה. לא, זה לא בגלל שלחצו עלי. כן, באמת טוב לי במקום הזה. לא, זה לא לחץ חברתי. כן, חשבתי על זה המון. לא, זה לא בא על חשבון כלום
במקום לשאול כל כך הרבה פשוט תאמינו בי שלפעמים גם אני יודעת מה טוב בשבילי. איזה פלא
אני רוצה להיות אוטיסטית רק ליום אחד, לשעה אחת. שאני אוכל להתחיל לנסות להבין את הילדים שלי.אני מאוהבת בנם קשות
יש לי יחד אחד עם אפילפסיה, כל יום כמה התקפים. והטא צריך השגחה צמודה כדי שאם יש התקף נוכל לתפוס אותו והוא לא יפול על . ועדיין, אתמול הוא נפל. כל הגב שלו שפשוף אחד גדול. היה בא לי פשוט לבכות, כמה סליחה ביקשתי ממנו
וגם היו לו חמש התקפים בחמש דקות. זה לא פיר זה לא פיר זה לא פיר
והכי לא פיר שאין לו איך להתגונן. הוא כזה קטן ופגיע
וכולנו ככה בעצם, קטנים ופגיעים. לכל אחד ממנו יש את הנקודה שממנה הוא לא מסוגל להתגונן ולשמור על עצמו. שלפעמים אנחנו צריכחם את האדם שיהיה צמוד אלינו, שיתפוס אותנו אם אנחנו נופלים. לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים
וזה בסדר , זה בסדר
אני מקווה שהוא סולח לי
הגעתי לתחום הזה כלכך בטעות ועכשיו זה כל החיים שלי
קשה לי לחשוב. קשה לי לכתוב
זה כואב לי פיזית
יש לי ילד אחד שהוא כל הזמן שמח. אבל באמת כל הזמן. רק אומרים את השם שלו והוא עם חיוך מאוזן לאוזן
ויש לו שם של צדיקים
ואני כלכך מקנאת בו על השמחה הפשוטה הזאת שלו, שהוא פשוט מחייך בלי הפסקה וצוחק ומדלג. ומתרגש מכל דבר קטן
אם הוא היה רגיל אז לחייך כל הזמן זה חריג, זה לא בסדר. ואז העולם היה מפספס את הפרצוף המושלם הזה
(היום היה יום התחפושות בבית ספר ואחד התלמידים הבוגרים התחפש לחייל. ואני כל הזמן הסתכלתי עליו וחשבתי שאם הוא לא היה אוטיסט הוא באמת היה עכשיו , כבר בן 20. וזה די צבט לי בלב)
כמה טוב שיש את גלית
חפרתי
על כל הנשמות הבודדות שומח ירח
ורק שלא שומעים אז בלילות
הלב צורח
היו שלום ותודה על הפילים
כואב לי הראש. כואב לי הגרון. כואב לי הלב
הכוויה הזאת פשוט נוראית. מתחילת השבוע אני אוכלת רק דנונה כי כל השאר כואב לי ממש (אמורה לאכול רק דנונה. אבל כמובן שאין מצב שאני לא אוכל כי אני ואוכל זה קצת יותר מדי ואני טוחנת ואז כואב לי ממש) כילו, המרק רותח. אז למה לבלוע אותו כשהוא רותח?
חפעמים אני מרגישה כלכך דפוקה. למה אני אומרת דברים לא במקום
תסתכלי, תכילי, תביני. לפעמים צריך לשתוק
כל ההתלבטויות האלה שבא לי פשוט להכחיד. כן, סגרתי שנה שניה. לא, זה לא בגלל שלחצו עלי. כן, באמת טוב לי במקום הזה. לא, זה לא לחץ חברתי. כן, חשבתי על זה המון. לא, זה לא בא על חשבון כלום
במקום לשאול כל כך הרבה פשוט תאמינו בי שלפעמים גם אני יודעת מה טוב בשבילי. איזה פלא
אני רוצה להיות אוטיסטית רק ליום אחד, לשעה אחת. שאני אוכל להתחיל לנסות להבין את הילדים שלי.אני מאוהבת בנם קשות
יש לי יחד אחד עם אפילפסיה, כל יום כמה התקפים. והטא צריך השגחה צמודה כדי שאם יש התקף נוכל לתפוס אותו והוא לא יפול על . ועדיין, אתמול הוא נפל. כל הגב שלו שפשוף אחד גדול. היה בא לי פשוט לבכות, כמה סליחה ביקשתי ממנו
וגם היו לו חמש התקפים בחמש דקות. זה לא פיר זה לא פיר זה לא פיר
והכי לא פיר שאין לו איך להתגונן. הוא כזה קטן ופגיע
וכולנו ככה בעצם, קטנים ופגיעים. לכל אחד ממנו יש את הנקודה שממנה הוא לא מסוגל להתגונן ולשמור על עצמו. שלפעמים אנחנו צריכחם את האדם שיהיה צמוד אלינו, שיתפוס אותנו אם אנחנו נופלים. לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים
וזה בסדר , זה בסדר
אני מקווה שהוא סולח לי
הגעתי לתחום הזה כלכך בטעות ועכשיו זה כל החיים שלי
קשה לי לחשוב. קשה לי לכתוב
זה כואב לי פיזית
יש לי ילד אחד שהוא כל הזמן שמח. אבל באמת כל הזמן. רק אומרים את השם שלו והוא עם חיוך מאוזן לאוזן
ויש לו שם של צדיקים
ואני כלכך מקנאת בו על השמחה הפשוטה הזאת שלו, שהוא פשוט מחייך בלי הפסקה וצוחק ומדלג. ומתרגש מכל דבר קטן
אם הוא היה רגיל אז לחייך כל הזמן זה חריג, זה לא בסדר. ואז העולם היה מפספס את הפרצוף המושלם הזה
(היום היה יום התחפושות בבית ספר ואחד התלמידים הבוגרים התחפש לחייל. ואני כל הזמן הסתכלתי עליו וחשבתי שאם הוא לא היה אוטיסט הוא באמת היה עכשיו , כבר בן 20. וזה די צבט לי בלב)
כמה טוב שיש את גלית
חפרתי
על כל הנשמות הבודדות שומח ירח
ורק שלא שומעים אז בלילות
הלב צורח
היו שלום ותודה על הפילים
