אני לא לגמרי יודעת
למה בחרת בי.
אבל אתה נוכח ונמצא וכרגע זמנית אתה חלק ממני.
אני נורא רוצה שתעזוב. כי הכנסת אותי לכלוב. ותפסת את כל החלקות הטובות. היצרניות. והחיוניות.
חצוף שכמוך. איך אתה לא מתבייש.
לפעמים אני מרגישה שהפכנו לישות אחת בלתי נפרדת. אבל לא. אתה זמני. ואתה תעלם. ואצא מהכלוב השחור והאטום. ואשמח בכל בריה. בכל פרח פורח. ואפילו נבול כי אראה את חזונו הפורה.
לפעמים אתה ממש מצליח להפיל אותי בפח, ולגרום לי להאמין שאני כבויה. שהכל בפנים ריק. שממה. שאין טיפת תקווה. וזה נורא. ואני מאמינה. מאמינה לך שכך אני. אפרורית. ושניצחת בקרב, דיכאונית. שאולי בעצם זו אני. זו מהותי. ואני מהלכת כמו פגר, חסרת חיות, וכולם בורחים. כה מפחדים שאכבה את האור שבחלקה שלהם. ואני נשארת כלואה. והבדידות היא כה נוראה. אבל זה מובן. חוששים להידבק. לוקחים הרבה צעדים אחורה ובורחים למקומות מוגנים. ואני מבינה שכרגע מה שיציל אותי הוא לפרוס מעטה של תקווה מדומה על הכלוב בכדי להישאר אהובה ואולי כך להביס את הרע השולט בי.
תודה לכל מי שלא נבהל. לא מוותר וממשיך להלך עם פנס לידי ולנסות להאיר עליי, בכדי שאזכר כיצד אור אמיתי מרגיש ולו לרגע קט.
למה בחרת בי.
אבל אתה נוכח ונמצא וכרגע זמנית אתה חלק ממני.
אני נורא רוצה שתעזוב. כי הכנסת אותי לכלוב. ותפסת את כל החלקות הטובות. היצרניות. והחיוניות.
חצוף שכמוך. איך אתה לא מתבייש.
לפעמים אני מרגישה שהפכנו לישות אחת בלתי נפרדת. אבל לא. אתה זמני. ואתה תעלם. ואצא מהכלוב השחור והאטום. ואשמח בכל בריה. בכל פרח פורח. ואפילו נבול כי אראה את חזונו הפורה.
לפעמים אתה ממש מצליח להפיל אותי בפח, ולגרום לי להאמין שאני כבויה. שהכל בפנים ריק. שממה. שאין טיפת תקווה. וזה נורא. ואני מאמינה. מאמינה לך שכך אני. אפרורית. ושניצחת בקרב, דיכאונית. שאולי בעצם זו אני. זו מהותי. ואני מהלכת כמו פגר, חסרת חיות, וכולם בורחים. כה מפחדים שאכבה את האור שבחלקה שלהם. ואני נשארת כלואה. והבדידות היא כה נוראה. אבל זה מובן. חוששים להידבק. לוקחים הרבה צעדים אחורה ובורחים למקומות מוגנים. ואני מבינה שכרגע מה שיציל אותי הוא לפרוס מעטה של תקווה מדומה על הכלוב בכדי להישאר אהובה ואולי כך להביס את הרע השולט בי.
תודה לכל מי שלא נבהל. לא מוותר וממשיך להלך עם פנס לידי ולנסות להאיר עליי, בכדי שאזכר כיצד אור אמיתי מרגיש ולו לרגע קט.
