יורדות לי היום דמעות טורקיז, כי אין לי כוח להוריד את האיפור.
המכות היו נוראיות, לא הרגשתי אותם באיזה שהוא שלב, הגוף נהיה אבן.
עאלק ביטחון עצמי. פשוט הרגת שם הכל.
חשבתי שנדבר אני יתחיל לבכות. אבל לא, אני דואגת מדי
ולבד לי מדי. שכבר לא מסוגלת לספר לו מה מרגישה
סחרחורת וכאב ראש
ואין לי כוח.
תמיד אחרי שקורה משהו אני מסתכלת אחורה ושונאת את עצמי. למה לא שתקתי פשוט? אידיוטית.
אבל בכל מקרה זה לא נותן לגיטימציה להכות.
הלב שלי כואב ככה חזק
ואני רוצה חיבוק דוב ושיבינו בלי מילים
ארבע לפנות בוקר, מיטה, ילדה, דמעות.
פורים
ובאלי למות.
