אני לא יודעת אם הם טובים, כלומר הם גרועים.
ואפשר לכתוב על זה ספר שלם. אני באמת מיוחדת
ולפעמים שאני יותר רגועה אני מסתכלת על הרשימות המלאות שנאה עצמית שמוכתמות בדמעות של לבד ואומרת לעצמי שזה חלק ממני, ואני לא יכולה לשנוא את עצמי עד כדי כך, לא עד כדי כך.
כי גם כשאמות אני לא ייאבד לעד. אני עדיין באיזה שהוא חלק יהיה אני. אז אין לאן לברוח.
אוי אבא תעזור לי
היום אחרי שדיברתי עם אבא והוא חיבק אותי חזק, אז אחרי, אחרי שהוא הלך הסכלתי מהחלון למעלה וצרחתי את הצרחות השקטות שלי והתמסרתי לעצמי ולחיבוק העצמי הזה. שאני כאן. ואם אני יכולה להחזיק אחריך בלי סוף אני יכולה לנסות להעמיד את את עצמי.
התחלתי ללחוש לעצמי, לדבר. לדמיין שלמישהו אכפת
לדמיין שכל מה ששמעתי לפני רגע לא היה עלי
ולהאחז בחיבוק של אבא
למחוק מהזיכרון את כל השאר
אני מנסה כל כך
באמת.
חזה מקסים אותי כל פעם מחדש כמה התבכנויות נמצאות בתוך תיבת הטקסט שלי. אבל לא באמת אכפת לי
לפחות שיצא. באיזה שהיא דרך
מילים זו דרך נפלאה להביע רגשות
ולא כולם מצליחים. אז תודה שהמתנה הזו הי גם חלק ממני.
