פורים. חג של אמונה, מבחינתי. כל שנה אני רואה שיכורים מברכים בדבקות, מדברים דיבורי תורה, מחבקים אחד את השני ואת הילדים שלהם, מכבדים את הנשים שלהן כשהן מבקשות שיפסיקו לשתות.
וגם אני רוצה. לשתות, להיות חופשיה, לומר מה שבראש שלי, בלי חסימות. וסומכת על עצמי שייצאו לי רק מילים טובות, לא פוגעות, ובכי טהור, נקי.
בשנה שעברה השתכרתי קצת. צחקתי ובכיתי, זה התחלף כל כמה דקות. והעיקר- שמחתי בפורים.
קצת היה עצוב לי על עצמי, על העבר שלי, על אנשים שרע להם, אבל בעיקר שמחתי וצחקתי ושרתי ורקדתי. עם עצמי, לבד, בחדר.
השנה הקב"ה לא רצה שזה יקרה. לא זכיתי. שתי כוסות של יין והקאתי את כל האלכוהול. רציתי לשתות עוד, אבל כבר נגמר.
אז השנה לא הייתי שיכורה, רק טיפונת מבוסמת. וזהו, נגמר פורים.
מחר ירושלים, ושוב להתעלות על העצב שתמיד משתלט עליי בחגים (כי כמה זה קשה להיות יהודיה טהורה כשאני אני), ולהיות בשמחה.
לוקחת איתי משפטים של רבי נחמן ואמונה שלמדתי מאבא, זכרונות מפורים קודם והמון תפילות.
וזהו. שנזכה.
(לא מאמינה שאני מדברת ככה. כמה בן אדם יכול להשתנות בשנתיים. אני האדם שתמיד פחדתי שאהיה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר)