ריכוז הלא כיף בעולם הזה.
חוסר שמחה.
חוסר ביטחון
חוסר כוחות
חוסר אהבה
למה לעזעזל אני לא מאמינה להן שהן ככ אוהבות אותי? למה אף אחד בעולם הזה לא עושה לי את זה? לפעמים, בלילה, אני מתחילה להאמין למוריה, אני מתחילה להאמין למה שפעם היא אמרה לי. מה שפעם ישבנו וצחקנו. על ה'איש זאב' שבי. איך צחקנו על זה. זה הזכיר לי את ההוא מהארי פוטר שכל אחד שהוא נושך נהיה איש זכב כמוהו, זה הצחיק אותי. אבל אחכ, כשבכיתמ בערב, כשהתפקתי להן מול העינים תוך כדי ערב שירה שאני ככ אוהבת בדכ. חשבתי על עד כמה זה נכון. עד כמה אני רוצה לנשוך את כל העולם הזה, שיהיה כמוני.גם להם מותר לסבול, גם להם מותר להרגיש בלילות אנשי זאב. גם להם מותר להיות בודדים(ואלי, בעצם, לא ככ בודדים. הרי הם יתחברו עם הבדידות שלהם. כמוני) ואיך בלילה, כשאתה שוכב לישון ודוחף את השינה שלך(מנסה לפחות) שתישן כבר. אתה מבין עד כמה כל היום הזה הרגשת רק בדידות. למרות כל החברים שלא מפסיקים לאהוב. רק מילה אחת. רע.
