התגעגעתי אליה. השתגעתי בגלל זה.
כמו תינוקת. כמו אני של פעם.
כמו אני של לפני שנה, ושל לפני שנתיים. אז זה התחיל.
מה עובר עליי? שוב את נכנסת לקשרים תלותיים?
טיפשה טיפשה טיפשה.
אל תשלחי לה הודעה.
אני לא מרשה לדבר איתה! אני לא מרשה להסתכל על תמונות שלנו. אני לא מרשה לחשוב עליה!!!
ובינתיים אני משתגעת.
אוף זה קשה.
במיוחד שכבר האמנתי שמצאתי דרך להתמודד עם זה, עם הנטייה שלי לפתח קשרים תלותיים פעם אחר פעם.
ואז מסתבר שלא.
זה מאמץ מתמשך שכזה, ההתמודדות הזו לא נגמרת בפעם אחת.
אסמס ואז חרטה עמוקה. געגוע. ושוב אסמס. ומחשבות. ואז שנאה עצמית. די כבר! ואז שוב אני חושבת עליה, מתגעגעת.
ועכשיו מה?
אני רואה אותה ומנסה להתעלם. אבל אחרי כמה דקות נשברת.
ולהתעלם זה לא הפתרון.
זוכרת את x מהחמישית? בטח שאת זוכרת. איך אפשר לשכוח.
עד היום אני מתעלמת ממנה, והיא ממני. וכמו שהיה במסיבה באולפנה, ישבנו אחת ליד השנייה כמה דקות ופשוט הייתה אי נוחות מזעזעת באוויר. ואז חמדה דיברה איתה ואז שחר באה ונהייה יותר טוב. אבל אני לא רוצה בשום פנים ואופן שככה יהיה לי איתה.
היא באמת מדהימה. והיא כל כך טובה.
ואני הולכת להילחם על עצמי בקשר הזה.
אפילו שזה קשה, וזה קשה יותר כי אני כבר יודעת בדיוק מהן ההשלכות ועד כמה הלב נשרט מהקשרים האלו.
אוף.
הלוואי שזה היה יותר פשוט.
ושאני אפסיק לאהוב כל כך הרבה.
ושהמחנכת תחזור כבר. כי היא ידעה בדיוק מה לומר לי ואיך לעזור לי לצלוח את זה בשלום.