כל החיים את מפחדת מזה, אבל יודעת שזה יקרה מתישהו, כשתיהי גם את מבוגרת ובוגרת מספיק.
לא יצא לי לחשוב מה יקרה אם אקום מחר בבוקר
ולא תהיה לי אמא
או אבא.
לא יוצא לי להודות על הדברים הכי פשוטים בחיים.
כל חיי ציפיתי.
זה בסדר שביומיום הכל דיי יבש ורגוע, ומוזיקת הרקע בסקט של החיים שקטה ונעימה.
אבל ברגע כזה
למה עדיין אותה המוזיקה?
עצוב. זה סוף. זה מטלטל. זה מותח ומפחיד.
והכל....?
כרגיל.
ממשיכים
לצחוק, לחייך, לצלם תמונות, לאכול...
קשה לי לחשוב על מציאות של בלי.
הכל אותו הדבר.
רק שעכשיו אנחנו לא נהיה מופתעים.

