היא מסדרת את השיער מול שמשת מכונית שחורה, מיישרת את החולצה. אחר כך מרימה את המזוודה הכסופה הקטנה מהמדרכה ונכנסת.
היא מתיישבת לצד שולחן פינתי קטן, וממתינה. אט אט מתקבצים סביבה אנשים.
"מוות" עובר המלמול בקהל. "היא הגיעה גם לכאן."
היא נושמת עמוק. מנסה להירגע. אל תשימי לב, מנסה לשכנע את עצמה בתוך הלב.
מאבק תמידי. תמיד להיות החזקה, השולטת, המובילה. ותמיד לרצות. להיות נוכחת ומרשימה, אבל להתחבר לכולם.
היא מניחה את המזוודה מולה על השולחן, וההצגה, המשחק, המופע שלה, מתחילים.
היא מעבירה אצבעות ארוכות על המנעול, משתהה לרגע. אולי בכל זאת לרחם עליהם?
אבל לא. ההצגה חייבת להימשך.
היא פותחת את המזוודה ומוציאה חפיסת קלפים. נער צעיר אחד מתנשף כשמהצללים מגיחים ארבעה גברים ומתיישבים אל השולחן.
היא מחייכת חיוך ניצחון קטן, ומחלקת את הקלפים.
את הקלפים שנותרו היא מניחה על השולחן, ומסדרת את חלקם.
ששש. לוחשת זקנה אחת אל זקנה אחרת. אל תדברי עכשיו, אל תפריעי

התעייפתי, נגמרה לי הסבלנות. הייתי אמא בלי החלקים הטובים כבר יותר מדי זמן