(בבקשה אל תתחילו עכשיו בדיונים על הספר הזה)

גם אני רוצה סוף טוב. אז מה אם לא הגעתי לתחתית הכי עמוקה. הגעתי הכי רחוק שיכולתי להגיע ואני לאט לאט קמה. אבל אני רוצה סוף טוב. עם עיניים דבש וספרים שחודרים לנשמה והיכולת המופלאה לשמוח ולרקוד למרות ש, ולהתבודד ולישון בכל מיני מקומות (לא שאני לא עושה את זה.)
לאט לאט אני אוספת את עצמי ומחברת חלקים שהתפרקו במהלך השנים, אני נהיית שלמה, כמעט.
רק שלא יהיו חסרים.

אני רוצה לכתוב, לכתוב-לכתוב. יש לי הרבה התחלות אבל אפילו לא סוף אחד. אף פעם לא כתבתי משהו לא על עצמי. רק המון התחלות. אני חושבת עלי יותר מדי?

מחר נסיים לארוז את התרמיל ויאללה ביי-ביי בית. שלום ולהתראות עוד שבוע. אבא מתרגש שאני הולכת להיות מדריכת טיולים, זה כזה חמוד. הוא כל רגע אומר לי "אז קחי מפה, תלמדי עוד קצת, תקראי את הספר הזה, בואי קחי את השק"ש הזה, הוא אחלה, ויש פה עוד אחד יותר חם, ומחר תקני לך פנס ראש, ובואי תקראי קצת על המקום שתטיילי בו, זה חעזור לך אחר כך, ותתכונני לקורס, הוא קשה אבל תעמדי בו," ויש לו מבט כזה גאה בעיניים שרק בשביל זה היה שווה הכל.
זה מוזר.

עכשיו תמר מסיימת עוד שניים-שלושה פרקים והולכת להתקלח, אחר כך עוד שניים-שלושה פרקים, ואז לישון.