תודה מראש!הוא מגיף את תריסי החלון.
נדמה שעומדת להיות סערה. העננים האפורים מסתירים את השמים ורוחות מנשבות בחוזקה.
הוא פותח מעט את החלון, מנסה להציץ שוב. המראה לא השתנה בדקה האחרונה.
"אולי," הוא חושב לעצמו "אולי משהו ישתנה פתאום?
אולי תאיר מעט השמש בקרניה?
אולי תציץ בינות לעננים ורק תשלח חיוך?"
עוברות כמה דקות והוא שוב ניגש לחלון- מייחל כולו להתגשמות משאלתו.
הוא לא אוהב חורף. הוא לא אוהב סערות.
הוא מייחל ליום בהיר בחודש הקריר והחורפי שעובר עליו.
****
"למה הוא מגיף את התריסים? מדוע אינו נותן לי להיכנס??
הוא עושה את זה לעיתים די קרובות אבל אני רוצה לנסות להאיר את החדר..."
****
"אולי תיכנס קרן האור פנימה" הוא מקווה בליבו, לא כל כך מתלהב מהרעיון לפתוח את תריסי החלון.
אם ייפתח- ייכנס מעט אור, אך גם ירגיש את הרוחות החזקות שנואות נפשו. ואולי בלי שישים לב, ייכנס לו זבוב או פרפר או יתוש שיעקוץ...
לא. אין לו כוח לריב עם יצורים מהירי תעופה כמותם. מעדיף הוא את החושך, הקדרות, העצב – הבטוחים והמוכרים, על פני כישלון מובטח מראש.
****
"תפתח, קצת. תן לי הזדמנות. אל תסגור את החלון!"
****
הוא מתכרבל, מתכדרר ומתכסה בשמיכה וכמובן- החלון סגור. עכשיו אין לו כח וסבלנות לבדוק מה קורה בחוץ.
וזה שהוא לא כבר יומיים לא ניסה?! – אולי אחר כך. עכשיו הוא לא צריך. תודה.
****
מחכה בסבלנות. יום. ועוד יום. ועוד אחד. ועוד...
רק שיתקרב לחלון, שייתן אפשרות להאיר.
ימים ארוכים, מייאשים ומורטי עצבים עברו עליה, והיא ניסתה לא לחזור אחור.
ואז, בהבטה קטנה הצידה היא ראתה משהו זז שם.
****
פותח בזהירות את התריסים. מתכונן לסגירה מהירה בשניה שיצור מעופף ומציק ינסה לחדור פנימה.
הוא מסתכל על העננים האפורים ורואה שהשמיים השתנו. הם מאירים מעט יותר.
בא לסגור את החלון, אך נעצר למראה קרן שמש חמימה ששולחת אליו חיוך גדול ומאיר.
מחוייך קמעא סגר את התריסים.
החדר הוצף באור זוהר והוא קיווה וייחל שתמיד יהיו כאלו קרניים מאירות.
נכון. הוא פתח את התריס והרגיש את הרוח העזה. זבוב אחד איים וכמעט נכנס פנימה. המצב שלו לא היה טוב. אבל קרן שמש התחילה להאיר.
הוא יידע שהפעם הבאה בה יפתח את התריס תהיה הרבה יותר מהירה.
) 
