חושך, לילה, אפילה, כבר לא רואים...
מחשבות, דמיונות בתוכי מתרוצצים...
עולה ויורד בין הדרכים, מתלבט, ומתחבט, מהי דרכי?..
איפה אמצא אותה, איפה היא? והאם בכלל היא תרצה אותי?
לא יודע, מה לעשות, אבל בתוכי מרגיש,
שגם כשאני מרגיש בודד הוא שומע ומחריש,
וכשצריך, עלי הוא משם שומר,
מפני פגע רע, עד שכל זה יגמר...
בתוך מירוץ היומיומים, וסתם כך באמצע החום,
עולה השאלה, מה התחנה הבאה?
רוצה לעצור, לא להמשיך בלי מעצור,
לדעת מה איתי, ומי זה אני?
מתלבט כל החיים, איפה האור האמיתי,
האם הוא שם בחוץ, או שהוא כבר אצלי?
החיפושים, הרצונות הם אמיתיים,
מנסה למצוא קרן אור, מי יעזור?
מלא רצונות, תהיות ומחשבות,
מישהו מלמעלה אותי מכוון,
לא יודע מה איתי, מלא בטעויות,
אבל בתוכי יודע שהכל זה רק שטויות.
גם כי אלך בגיא צלמוות לבדי,
לא אראה רע, לא אפחד כי אתה עימדי,
וגם בתוך הבור עם עקרבים ונחשים,
גם שם אמצא, דברי אלוקים חיים.
בלילה בקושי יכול לראות אור,
אבל אני זוכר, שיש סוף לשחור,
ואחרי כל זה, יש בתוכי הרגשה,
שבסוף כל החורף- מגיעה הזריחה...
יש אבא טוב, ואותו יש לאהוב,
והוא אותי אוהב גם אם אני נופל,
בתוך הבוץ, החשכה, האפילה,
מאי שם תגיע ידו לעזרה...
וגם אם מרגיש בודד, אותי הוא אוהב,
מחבק ומנשק, ומהאבק מאבק,
הוא זוכר את כל הטוב שבחיי,
הוא עדיין זוכר לי חסד נעוריי..
