הנה עבר לו עוד יום. חיכיתי שהוא יגמר. מחר שוב אתעורר לאותו בוקר שגם הוא יגמר. חולפת בי מחשבה. אני טוב או רע? מה זה טוב ומה זה רע? ומי קבע שרע זה רע?
נזכרתי שהיום עזרתי לאשה מבוגרת להרים את שקית הקניות שלה במדריגות. אה… פששש… ליבי התמלא גאווה, אני איש טוב חשבתי, עוזר לזולת ללא שום תגמול. כמה שעות אחר-כך, בתור לאוטובוס איש מבוגר דחף ועקף -רצח וגם ירש. אותי, האזרח הפשוט- בתור לאוטובוס. הגה לא הוצאתי מפי. זהו איש מבוגר ממני, וצריך אני לכבדו. ושוב. למה? מה הוא שונה ממני. אהיה כמהו בעוד כמה עשורים, והיו גם לפניו, לפני אלפי שנים. במה הוא יותר ממני?בגיל? אוקיי- טכנית הוא נולד לפני, יכל לקרות גם ההיפך. אך מיד נזעק הצד השני, זהו ההיגיון!, היגיון? פחחח, מהו בכלל. מה זה היגיון. מי קבע אותו? ההיגיון אומר הרבה דברים. ההיגיון שלי. אך לקבוע היגיון לכולם זה בלתי אפשרי. כלומר, אם קובעים היגיון אחד, רבים אחרים מתבטלים. ולמה? 'הרוב קובע' הצד השני מזדעק? אך מיד נשקט על ידי מחשבה פשוטה. הרבה פעמים כך וכך חשב הרוב, ונחשו מה? הרוב טעה! חשבתי לעצמי שכשאבא נותן מתנות לילדיו הבכור מקבל ראשון- בכמות ובאיכות. ולמה? אין תשובה.
שבוע מכיל שבעה ימים, שעה שישים דקות, ודקה שישים שניות. מה מדוע ואיך?
אם היה כפתור שגורם שלא אוולד, הייתי לוחץ עליו? ללא כאב ושמחה, אושר ותשוקה, כלום. פשוט כלום. כנראה שכן. למה לי להתחיל בכלל?.
מהו החבל הדק בין צביעות לטקט עדיין לא הצלחתי להבין.
חברות. כל-כך נדוש. טוב, בסדר, נו מילא.
עולם מורכב שכזה. כל-כך הרב תובנות. אני לא כלי להכיל כל-כלך הרבה.
זהו משבר גיל ההתבגרות אומרים לי. אני כל-כל מגחך… כי אחרי זה יבוא משבר גיל ה20 ה30 ה40ו.. בעצם, כל החיים הם משבר אחד גדול. מה עושים עם זה?.
(אבל עבורי, שיש לי מטרה ומשנה סדורה, כל זה נמחק בבין רגע. מסכן. פשוט מסכן למי שאין…).

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען