אין לי גישה לפורום נשואות, וגם ממש לא מתאם לי באופי לשתף בכזה דבר, אבל מרגישה חייבת...
חודשיים אחרי לידה, לקראת טבילה... ורוב הזמן אין לי טיפת חשק לטבול...
הזוגיות, לא יודעת איך להגדיר את המצב ביננו.
אין כעסים או מתח או חילוקי דעות. עברנו את זה ממש בסדר.
אבל משהו השתנה. בי. בו. בנו. ויש ביננו מרחק כזה.
אני כבר שבועיים מנסה לדבר איתו על זה. ליצור גשר. להתקרב מחדש. לבנות את עצמנו שוב.
לחזור למה שהיינו לפני הלידה, או להיות יותר מזה... (לידה ראשונה)
לא מצליחה לפתוח את הפה.
שותקת.
צוברת טינה כלפיו על שטויות. ממש שטויות.
מאשימה אותו בלב בכל דבר אפשרי, במצברוח שלי, בקושי שלי...
ורק מרגישה צורך להתרחק יותר.
זה לא היה ככה בשלושה שבועות אחרי הלידה. אז היה חלום, ממש היינו קרובים ורק חיכינו להטהר.
מאז אנחנו במין אדישות כלפי חוץ, ברמה שפעם ראשונה בחיים שלנו דחיתי הפסק ובאופן כללי אני חצי נטהרת כי "צריך" (וגם מתוך תקווה שזה יעזור... אלא ש... המשך-)
האמת שהצלחתי להטהר כבר, לפני חודש, ואז למחרת חזר הדימום. לקחו עוד כמה ימים עד שנאסרנו מחדש (לא היינו ביחד). ושמחתי להאסר. חיכיתי להאסר.
החוויה אז של הטבילה לא היתה לי טובה בנפש. הרגשתי לא שם. לא שמחתי. לא התרגשתי. היה לי מוזר. העדפתי להשאר רחוקה. ובאמת כשנאסרנו היתה לי הקלה והרגיש לי הכי נכון בשבילי.
זה גם חריג מאוד אצלי...... מאוד חריג...
(עכשיו אני חושבת שגם כלפי התינוק, אני פחות אוהבת לגעת בו, להצמיד אותו, עור לעור וכל זה. וזה לא מתאים לי. מן הרגשה כזו של- תעזבו אותי ותחזירו לי את הגוף שלי לעצמי, אל תגעו בי, גם לא בעלי ולא התינוק ולא אף אחד.
מצד שני בשבועות שאחרי הלידה הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בלי חיבוק....
לא יודעת מה עובר עלי)
אני אשמח לתובנות שלכם,
ולעצות טובות איך כן להתרגש לקראת הטבילה, איך כן להיות עם חשק (נפשי, לא מדברת פיזי- זה לא אכפת לי כל כך כרגע)
איך לעשות שלא יהיה מעבר חד בין הריחוק והאדישות לקרבה גדולה (כשהנפש לא בטוח תהיה שם...).
איך לדבר עם בעלי, כשאני מרגישה שכל הנושא הזה "חופר" לו ולא משנה כמה פעמים ביקשתי שיקנה לי מתנה, שיביא לי מכתב, משהו שיעזור לי להתקרב, שיראה לי שהוא רוצה, שהוא מחכה, שהוא אוהב אותי... כלום. והוא לא מבין עד כמה זה חשוב לי (ועוד לפני החג...).
נראה לי שאני קצת מבולבלת ועמוסה...
)