מעניין באמת...

אענה בלי נדר כשתהיה לי תשובה...

כשכואב לנו, כשקשה לנו, כאילו מותר לנו יותר.

לא חייבים להיות שמחים, לא חייבים להתייחס יפה לחברות. גם לא  צריך ללכת לסניף או ללמוד- כי אני בדיכי של החיים!

אז אם כואב לי, קשה לי באופן טבעי- איזה יופי, נקפוץ על זה.

אם לא, ניצור את זה.

זה כמובן בתת מודע והכל...

ועוד משהו, יש אנשים שבאופן טבעי משתפים תעולם בבעיותיהם. יש כאלה שלא. והאלה שלא, חסר להם(לפעמים כמובן) שני דברים: קשר קרוב- אין להם כ"כ חברים טובים. הדרך  ליצור חברות היא ע"י דיבור, ובנאדם שהדיבור הזה קשה לו מידי, יש לו קושי ליצור קשרים קרובים. וכשכואב לו, נוצר דיבור עם אנשים שונים וזה מה שיוצר קשרים. זה בעצם יחס.  דבר שני- חסרה אפשרות לשתף. אז קושי קטן צריך להפוך לכאב עמוק כדי שידובבו אותם ואז הם יספרו על הקושי הזה.

כל מה שכתבתי פה ה לגבי

יכול להיות מאוד שמה שגורם לך להכאיב לעצמך זה דברים אחרים

איך להתמודד?

אחרי שיודעים מה הגורם, לומדים להשיג אותו בדרך אחרת....

עד כאן דעתי

עצב זה מקום של בריחה. כמו שרק שמחה אמרה, כאני עצובה אני לא חייבת להתייחס יפה לאנשים, אין לי כוח למלא מטלות ועוד. אם קורה משהו עצוב, כיף לנו- וכן זה מאוד כיף ונעים לנו, כיף לנו לתפוס על זה טרמפ ולהשאר עצובים. מצד שני, יש מקום של כאב. הכאב הוא בריא, הוא טוב ומשחרר. אני אדגים על עצמי, בזמן הגירוש מעמונה שתבנה בעז"ה בקרוב, הרגשתי שאני לא יכולה יותר להמשיך בחיים, הכל קורס, ושלעולם אני לא אהיה יותר שמחה. לא הבנתי איך בנות אחרות יכולות לצחוק, לחייך וסתם לדבר ולהמשיך בחיים. ואז חברות שלי משכו אותי, דיברנו על מה שקרה, וחברה שלי הסבירה לי על עצב וכאב וההבדל ביניהם. היה לנו ערב דיבוק לארץ ישראל כזה באולפנה, עם שירים וקטעים על ארץ ישראל וכו, ולאט לאט הרגשתי איך העצב מתחלף בכאב אמיתי ומטורף, עמוק כזה בתוך הלב, כאב על יישוב שלא קיים יותר בארץ ישראל. זה לא היה יותר ממקום של בריחה, של אי רצון להמשיך בחיים, אלא של כאב אמיתי וטהור על דבר שבהחלט ראוי לכאוב עליו. עם רצון להמשיך, לשנות, להיות יותר טובה ולעשות יותר מעשים טובים שצקדמים אל הגאולה ואת אהבת עם ישראל.
איך מתמודדים? רצון, כוח, השקעה. צריך לעבוד על זה. אני עובדת על זה כל יום מחדש, לא להכנס למקום של עצב ובריחה ואם קורה משהו שבהחלט ראוי לכאב, אז לבוא ממקום של כאב ורצון לשיפור ולעשות עם זה יותר טוב ולא ממקום של עצב, בריחה ולשקוע בעצמי בלי לעשות דבר. תעשי דברים שמשמחים אותך, רצוי ממש עם חברות, ואז זה גם סוחף אותך למקום של שמחה. וצריך לדבר על מה שגורם לנו להיות עצובים, אחרת זה נשאר עמוק בפנים, ואת שוקעת עוד יותר בתוך עצמך ועוד יותר למקום של עצב ובריחה. לדבר ממקום אמיתי וטהור שמחפש שינוי, לא ממקום של להחריף את המצב הקיים כדי להיות עוד יותר בעצבות. וכן, עבודה עצמית חשובה כאן מאוד, וכן זה קשה, אבל בהחלט אפשרי. מקווה שעזרתי

אולי כי פשוט התפיסה שלנו לגבי טוב ורע קצת מעווותת?..
כאילו אדם זה יצור שאוהב את עצמו בכל מצב.. הוא מקדש את האגו שלו ואפילו דימוי עצמי נמוך מגיע מאהבת האני, רק מה יש כאן תפיסה מעוותת והתערבבות של טוב ורע..
יש מצב שאדם בוחר לעשות משו שלגבי העולם נחשב כרע ואולי גם השכל שלו מסכים שזה רע אבל נפשית הוא מרגיש שזה טוב לו עכשיו..
באופן אישי שמתי לב שכשאני מתעמקת בדבר כזה
,מבינה את הרע שבו בצורה שכלית ברורה ומוצאת תחליף טוב באמת לבטא את הרגש שאני חשה, באופן אוטומטי לאט לאט זה נעלם ומת..
פשוט להבין שהרע הוא רע
והטוב הוא טוב..

והפעילות בפורומים ירדה משמעותית 

כדי לעשות טוב לעולם ולאנשים ואני מאמינה שכל אחד יכול להפוך את העולם למקום יותר טוב ושמח ואוהב ♥️ וגם לעבוד את ה' שזה הכל בסוף

מהחיים, לחיות טוב, באושר, בשמחה, בסיפוק, ולדאוג לעתיד שלנו כאן