יש תקופות כאלה בחיים, בגיל ההתבגרות וגם אחר כך.

זה בסדר לחלוטין.

העיקר לדעת שזה זמני. להקדיש לזה יותר מדי מחשבה גורם

לך יותר לשקוע בזה יותר. אם את יודעת מה גורם לך להרגיש

ככה ואת יכולה לעשות נגד זה משהו - בבקשה. אם לא, או

שאין לך פתרון, אז אין צורך ללחוץ. תני לזה זמן ובינתיים תמצאי

לעצמך תעסוקה שתוסיף לך חיוניות ושמחה. 

זה לא סותר גבורה, יש פעמים שצריך להתמודד ישירות,

אבל לפעמים אפשר גם להרפות. תהיי כנה עם עצמך ותחליטי

מה נכון.

עוזר לשתף חברה קרובה או מישהי בכללי, יש תחושה כזאת שמתייאשים ממני סוג של לגבי זה..

לא אפרט כאן יותר מדי למה אני חושבת כך .. זה לא המקום, או לפחות מה שאני מרגישה לכתוב את כל זה..

זה קצת ארוך ואולי "מסובך"..

יש אילו הכנות שאת יכולה לעשות עם עצמך?

נגיד,

אם יש לך ימים שאת מרגישה יותר לחוצה, את יכולה להפחית מעצמך עומס.

או אם יש לך ימים שאין לך כוח לפגוש אנשים, תישארי יותר בבית.

אם יש ימים שיש לך יותר מחשבות עצבות, תעסיקי את עצמך בדברים שאת באמת אוהבת.

דברים כאלה. 

את ממש לא חייבת לשתף, זה עניין שלך.

אבל אם את מרגישה שזה שייך, יש ארגונים שיש בהם אנשים שרוצים לשמוע ולעזור.

אם זה רלוונטי, אל תתביישי.

היתה לי תקופה שהייתי עצובה ברמות מלא פעמים, ולא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי לבכות..

או שהיו מסביבי אנשים ולא היה לי נוח לבכות..

ואז היתה לי סחבת כזאת של עצב ודכאון לכמה זמן..

ואנשים שאלו מה קורה..

וקרו הרבה דברים. מידי הרבה.

אז ספרתי משהו למישהו אחד, ומשהו אחר למישהו אחר.

ואז בכיתי, כי כשאני מספרת אני בוכה.

ואז נהיתי שמחה יותר, כי בכיתי, וזה שחרר לי משהו..

וככה כל שבועיים שלושה הייתי כמה ימים בדכאון, ואז בוכה, קצת שמחה- ושוב..

עד שלמדתי לבכות.

פשוט ברגע בו אני מרגישה שאני מתפרקת, אני עוזבת את כל מה שיש לי לעשות, ובוכה..

חמש דקות ואני מרגישה חדשה!

יש סיבה לבכי. יש סיבה.

והסיבה לא צריכה להיות מפוצצת כזאת.

גם זה שהסתבכת עם תרגיל במתמטיקה יכול להיות סיבה מספיק טובה.

ועוד משהו ששמעתי- להשתמש בחמשת החושים כדי להרגע.

לשמוע מוזיקה שאת אוהבת, לאכול משהו טעים, לראות תמונה שמחממת את הלב, להכנס לאמבטיה חמה, להריח איזה בושם..

זה לא תמיד כשאת לא רגועה...

אבל כשאת מרגישה שאת מתפוצצת זה יכול לעזור

ולדבר.

עם חברה, עם השי"ת..אפילו עם עצמך...

בהכי פשוט, מה שאת מרגישה, בלי לתכנן לגמרי מה שיוצא...

עוזר לפרוק.

חיבוק.

פעם הייתי ממש עצובה,

ובכיתי איזה שעה בלי יכולת להפסיק.

ואז המנהלת שלי ראתה אותי ונתנה לי חיבוק חם כזה ומלא ליטופים.

ופשוט נרגעתי.

אם יש לך אפשרות אז יש מצב שזה יעזור.

הייתי מחבקת אותך, אבל ווירטואלי לא נקרא

כמו שכתבו פה כבר לבכות עוזר.. ולדעתי גם לשתף עוזר בד"כ

המדריך שלי אמר לי פעם,שבכי זה הדבר הכי נפלא שיכול להיות כשהוא מגיע מתי שצריך...

אז פשוט תבכי ותבכי ובכי!!! מניסיון,זה ממש משחרר...

פעם חשבתי,שמי שבוכה אז הוא נמושה.היום אני מבין,שמי שבוכה הוא גבר באמת...

אבל דווקא נחמד לי להיות מתוייגת

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....