עומדת ואומרת תהילים ומקבלת קבלות טובות לעילוי נשמת הנרצחים..

עומדת כי סבא ניצול שואה וזה מאוד חשוב לו ולאבא...

וכי הסבא השני הוא אח שכול...

כדאי) אומרת קצת פרקי תהילים - ופעם לפעם המחשבות בורחות לשאלה כמה זמן הציפירה הזאת ועוד כמה זמן היא נגמרת ;) 

למה?

תחלס אין לי מושג למה....

אולי כי כולם עושים את זה?

אולי כי זה מכבד?

אבל זה לא באמת מכבד אותם - כי מה איכפת להם מיזה? הם מתים....

יש לך תשובה???

יש בזה משהו שכל עמישראל עוצר את ההעיסוקים שלו כדי להגיד תהילים.

זה לא שסתם אני מניחה את הספר ואומרת תהילים..

אני ממש מניחה את הספר, עומדת, אומרת תהילים.

אבל אני עדין לא בטוחה שזה נכון.

אמר שהוא לא אומר תהילים בצפירה, כי זה זמן שמאחד את כל עמ"י ולצערנו ממש לא כולם אומרים תהילים. טכנית, הרוב לא.. קיצר אז הוא אומר תהילים לפני\ אחרי, אנלא זוכרת אבל בצפירה עצמה הוא עושה מה שכולם עושים- עומדים, מרכינים ראש וזוכרים.

לוידעת אם אני מסכימה עם זה או לא.. תכלס יש בזה הגיון.. אני כרגע בלבטים

את יודעת שעם ישראל במשך שני דקות שלמות לא מדבר לשון הרע לא מרכל לא מעליב לא משקר פשוט עומד ובולם את פיו? את יודעת איזה מעלה זו? הגאון מווילנא אמר פעם שמי שבולם את פיו אפילו לשנייה יש לו גן עדן אז תחשבי שכל עמ"י עומדים ומכבדים את השתי דקות הקדושות האלה!!! אשריינו

יש אפילו הלכות שהן "משום כבוד המת"

חוקות הגויים אסורות אם הן משום אמונות תפלות או בחוסר צניעות,

אבל מנהגים טובים שיש אצל הגויים מותר לנו לאמץ (פניני הלכה, זמנים, יום העצמאות, יג).

איזה עניין יש בזה?

אנחנו לא צריכים לעצבן את הממשלה זה לא סוף עולם לעמוד שתי דקות וצריך לכבד ולא למרוד

אני משתדל

למאר תהילים 

אם תוכל להסתכל כאן, תראה שאין בזה איסור.

או ששמעת את זה איפשהוא באיזשהוא ויכוח והחלטת שזו טענה יפה?

הרב שלי אמר שנה שעברה שיש בעולם עוד מדינה אחת שעומדת לזכר החללים והיא התחילה את זה אחרינו

אני לא בדקתי את המציאות אבל לא סתם להמציא דברים

ואלו דברי הרב אבינר האם עמידה בצפירה אין בה משום חוקות הגויים ?

 אבל רוב הבנים שאני מכיר עומדים דקה דומיה אז נא בלי הצהרות שזה אסור וזה נורא

יש לי מה ללמוד מהענוה שלך.

מן הסתם אפילו לא טרחת לברר את העניין העיקר ''ציני''

הציוינים הם כביכול גויים חו"ח.....

אז עומדת 

 בבית- יושבת

לא חושבת שעמידה בצפירה היא דבר הכרחי

בחוץ אני עומדת כמובן, בשביל לכבד את אלו שזה חשוב בשבילם..ולא לעשות חילול ה'

אתה אמיתי במה שאתה אומר???

אני מתאפקת לא להגיב לך ביותר חריפות.

חושבת על הנופלים..

מתפללת לה' שלא יקרה עוד כאלו דברים נוראים!!

עצובה..

לפעמים אפילו קצת בוכה..

עומד. כעומד להתפלל לפני ה'. גם בעניין שאנחנו מתאחדים בצפירה, וזה קשה לביטוי בישיבה...

אינלי כוח לתיוגים...

במקום לפצוח בישיבה תוך כדי הסברים מפורטים למה זה לא עוזר לעמוד (וגם אם כבר פצחת זה לא באמת עוזר, לא תמיד). פשוט לכבד רגע לעמוד, ולומר פרק תהילים או משניות כי זה מה שבאמת עוזר.

בבית אני לא אעמוד.

כשאני עם אנשים שזו צורת הכבוד שלהם וכדי לא להביע זלזול ובבוטות להתריס. אני אעמוד.

מבחינתי לקרוא תהילים ולבקש שיהיה לעילוי נשמת הנספים זה העיקר. זה המעט שאני יכולה לעשות לאלה שנספו על קידוש השם או לאלה שנהרגו כי הגנו עלינו בגופם.

לעמוד זה לדעתי פחות עקרוני אבל חשוב לי לא לזלזל בצורה שבה רגילים לכבד את הנפטרים, וגם יש משהו בעמידה שהוא יותר מכבד, כמו לקום לכבוד רב (להבדיל).

וגם כי אני מפסיקה את עיסוקיי ומתחברת לשתי דקות לזכור את הנפטרים.

אני יושבת לא סתם. יכולה להיות על המחשב, או לקרוא ספר או לחתוך ירקות. וכשאני נעמדת אני מפסיקה את העיסוקים שלי.

אז למה לעמוד?

עמידה, ובפרט עמידת דום, מעבר למעשה של כבוד וקישרת גורלנו בגורל עמ"י, עמידה היא הפסקה.

להבדיל, עומדים במצבים נוספים: קדיש (במקרה של קדיש יתום זו בהחלט עמידה שהיא גם לכבוד הנפטרים), תפילת עמידה (כן, גם כשאתה לבד), מסדר, כניסת אדם מכובד...

ניסיתם פעם להתפלל תפילת שמונה עשרה בישיבה? (נגיד באוטובוס) זה אף פעם לא אותו הדבר. אני תמיד במקרה כזה מנסה ליישר את הישיבה כמה שאפשר כדי שיהיה איזשהו הבדל בין זה לבין הישיבה הרגילה, הנינוחה והמשוחררת. מעין "ישיבת דום". ככה זה, בתפילת עמידה עומדים מתוחים, לא מחליפים משקל בין הרגליים כל רגע, לא נשענים על המותן, פשוט עומדים.

גם בקדיש יתום, ובעיקר זה שבסוף התפילה ממש, מי שעומד דום מרוכז יותר ומכוון ומקשיב, לעומת השאר שעומדים כדי לקפל את הטליתות בעיקר, לדבר עם מי שסביבם...שמתם לב לזה?

בנוסף, אם אתה יושב, עמידה לפתע מהווה חוצץ בין מה שעשית עד כה לבין המצב העכשווי. אם עמדת כבר, אתה מתמתח ועומד בכוונה ולא כהרגל. לפעמים גם עוצמים עיניים ומתרכזים במחשבות מסוימות (גם אם זה פרקי תהלים, אבל גם אז המחשבות והכוונות הן לנושא מסוים). ומי שעומד כל שנה בלי לחשוב, כמו הרבה מהילדים הקטנים (או מבוגרים שלא התבגרו), מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

או בוא נשאל את זה ככה: למה לשבת? כהתרסה? על מנת להבדיל את עצמך מעמ"י? כדי לענות על שאלות או לעשות חילול ה'? כדי להיראות מגניב שאתה לא הולך עם כולם בלי לחשוב? אחד מהדברים האלה נשמעים לך חיוביים באיזושהי צורה?

אין לנפטרים שום תועלת מזה שאני עומדת, אבל אם אני אומרת תהילים זה יהיה לעילוי נשמתם

אבל ככל הנראה בצפירה הקרובה אני אכנס בשערי בית החולים שערי צדק..

אני עומדת ומתרכזת וחושבת על מי שמת\ נפצע וכו' בשביל הגנת המדינה\ קידוש ה'

אבל אם זה בחוץ  לעמוד ולהגיד תהילים, עקרונית זו לא דרך היהדות ולכן אנחנו לומדים משניות אומרים תהילים זה מכבד את זכרם ולא לעמוד כמו דחליל

ציטטו את הרב מלמד ב"פניני הלכה" שמותר לעמוד בצפירה, כי מנהגי הגוים שהם טובים מותר לאמץ,

ולעמוד לזכר הנפטרים ברצון לתת להם כבוד זה לא מנהג רע.

אין בזה לל איסור של חוקות הגויים.

אני עומדת כדי לכבד את הנופלים שמסרו את נפשם כדי שנחייה פה!!

בשטח ציבורי- נעמדת דום, יש אנשים שכואבים את אובדן קרוביהם ומוצאים בזה סוג של הכרה ונחמה זוהי ממש אכזריות לא לעשות כן.

בבית- עוצרת לרגע לחשוב על הנופלים הקדושים והגיבורים הי"ד ואומרת פרק תהילים לעילוי נשמתם.

מה הייתם עושים אם הייתם במפגש של נוג"ה בצפירה (ואין אנשים אחרים)

חתחתי חלק קטן רק מה שמדבר על הצםפירה שווה קריאה20170423093235.docx

כן, אנחנו שונים

דודי שוומנפלדכ"ח ניסן תשע"ז    17:27אחיי, אל תטיפו לנו על שואה ועל זכרון השואה

דודי שוומנפלד מותח ביקורת על אלו שמותחים עלינו כביקורת על אי יישור קו עם הדרך שלהם לציון יום השואה. "אנחנו הנצחה אחת גדולה של השואה, או ליתר דיוק המשך של השואה. ואתם יודעים מה? אולי בגלל זה אנחנו גם משלמים את המחיר". שוומנפלד עצבני.

יום השואה - יום קשה. בתוך עמי אני יושב. לא שייך להתעלם, וכדור שני גם לא רוצה להתעלם למרות שאצלנו הזכרון הוא כל השנה.

יום השואה והזכרון שמצויין בישראל הוא פרדוקס חילוני. מהצד האחד אותם אלו שלא סופרים ימים על פי התאריכים בלוח העברי, הם אלו שמקדשים את התאריך הזה. מהצד השני התאריך העברי מקדש את עצמו בכך שאין הספד ותענית בכל חודש ניסן, לרבות ביום הזה של חודש ניסן. 

אצלנו הפרדוקס הזה לא קיים. אצלנו אנחנו לא צריכים יום שואה אחד בשנה. אצלנו שמות הילדים, שמות החיידרים והמוסדות, השם של הקרייה החסידית, השפה, הכל עוד שם ומשם. בשמחות אנחנו זוכרים את הנספים מהשואה, ובוודאי בימים שבהם צף ועולה הנושא של השואה, אבל יום מיוחד בשנה איננו צריכים, בטח לא בחודש ניסן. 

אנחנו עם השפה, עם הלבוש, אנחנו עוד שם. אנחנו חיים את זה וממשיכים את זה, כי זו כל המהות שלנו, אנחנו הנצחה אחת גדולה של השואה, או ליתר דיוק המשך של השואה. ואתם יודעים מה? אולי בגלל זה אנחנו גם משלמים את המחיר, אולי בגלל זה מדירים אותנו מטקסים, אולי בגלל זה כל היחס המגעיל אלינו מהחברה. 

בטקסים לא ממש מתים עלינו ולא אוהבים את הנוכחות שלנו. די להם בתמונות ההם מהשואה של אלו עם הזקן, אלו עם התפילין עומדים אל מול חיילים נאצים מחוייכים. די להם בזה, וכי למה שיתנו לנו לקחת חלק פעיל בטקסי השואה?

את הרבנים הראשיים הם מושיבים שם כסמל, כייצוג לעם היהודי, אך מעבר לפסוק או פרק בתהילים ואמירת קדיש, הם לא מקבלים את כבודם ואף גרוע מכך. היייתם חייבים להביא זמרת אשה כשזה לא סוד שזו בעיה הלכתית ומנוגד לאורח חייהם.  אבל בוודאי אמרתם לעצמכם בישיבת צוות הכנה: 'בעיישלהם'.  לא מתאים להם? שלא יבואו! אף אחד מהמארגנים לא חושב שיש ליהודי חרדי, לאיש ציבור חרדי, לרב חרדי גם מה לומר. כן, לומר אחרת ממה שהם שומעים, לחשוב אחרת, לדבר אחרת. נשיא וראש ממשלה הפכו להוגי דעות, ורבנים ראשיים לקרייני פסוקים.

אז לא, אל תצפו שנדחף לשם בכוח. לא עשינו זאת שהיה רק שידור ציבורי. לא עשינו זאת כשקמו עוד כמה ערוצי תקשורת, אבל כן, היום אנחנו עושים את זה אחרת כשיש לנו את אמצעי התקשורת שלנו. כשיש לנו את קול ברמה, כשיש לנו את אתר לדעת. 

אבל אתם אחיי, אל תטיפו לנו על שואה ועל זכרון השואה. כי אם יש מישהו במדינה הזו בארץ הזו שחי יום-יום את השואה, זה אלו שלילדים שלהם קוראים חווהל'ה ויענקל'ה וגעציל. לבני בכורי קראתי יחזקאל שרגא אוד מוצל מאש לצעיר יותר זאב וואלף, ע״ש סבי זאב וואלף שוואמענפעלד הי״ד ממאדע׳ן שבגליציה. הוא נספה בשואה. הוא נרצח על קידוש ה'.

כן ,אנחנו שונים. אנחנו מציינים אחרת. אנחנו זוכרים אחרת. אנחנו גם זוכרים דברים אחרים.  אלו שהדיבור שלהם אחר, שהגבורה שלהם היא אחרת. זו גבורה רוחנית, גבורה של נצח. וכן, הנושאים שלנו שונים, והמוסדות שלנו שונים, ואזור המגורים שלנו שונה, והוא קרוי על שם אותה קרייה בפולין בפולין ובגליציה. 

קרית בעלז נמצאת בירושלים כן בעלז שנחרבה הונצחה לא ביד ושם, ולא פעם בשנה, אלא באנדרטה חיה, עם רבבות שחיים כמו שם בבעלז שבגליציה. כך גם גור, ויזניץ, סאטמאר ובאבוב. נשארנו עם אותם מנהגים, עם אותו לבוש, אותו הנוסח בתפילה, אותם הניגונים ואותם המאכלים, וכן גם הלבוש שלנו שונה. אנחנו כאן ושם, ואנחנו לא מתנצלים על כך.א ל תכבדו אותנו. אבל אל תבקרו אותנו. ובוודאי שאל תטיפו לנו מוסר.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....