ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי, לפעמים אני אומרת שהכל סבבה, אבל מבפנים אני בעצמי לא יודעת מה עובר עליי, ההרגשה של ה׳רחוק-קרוב׳ ושאני מצערת את אבא, חלילה .. וכל פעם אומרים לי , או יותר נכון מישהי אמרה לי שזה ״בקטנה״, או ״תשמחי כבר, תפסיקי להיות עצובה״, אבל אף אחד לא מבין שזה תהליך ולהגיד למישהו ״בקטנה״ בנוגע למשהו שהוא כל עולמו, זה לא עוזר, אפילו לא מעודד, רק גורם כביכול לחשוב שזה שטויות, אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה לא שטויות, זו האמת שלי ושאולי זה בסדר שאף אחד לא יודע איך להכיל את זה, ובאמת שאני רוצה שיהיה בן אדם שיכיל את זה, שלא יאמר בקטנה, שיבין ושלא ישפוט, שיעודד.. וגם כשאני רוצה להסביר למורה שלי, אני לא מצליחה.. מן הרגשה בלב שאי אפשר להסביר אותה במילים ולפעמים כשאני סתם יושבת וחושבת, אני מרגישה שהקב״ה יושב ממש לידי ומבין אותי בלי שאגיד מילה, ולפעמים ממש קשה לומר ולדבר ולשתף והכל ״מתבלגן״, אבל עדיין משהו שם מרגיע, מחזיק אותי חזק ונותן לי תקווה ואולי כל מה שקורה עכשיו, הדברים הלא ברורים, התחושה שאני לא יכולה לפרוק למישהו מה עובר עליי כי אולי זה קצת ׳עמוק׳, זה כדי שאשליך על ה׳? אתקרב אליו יותר, אסמוך עליו יותר? ושזה לטובה זה שאף אחד לא מבין אותי, ושאני מרגישה מתוסבכת בקשר לכך למרות שכשאני מדברת עם המורה שלי, היא אומרת לי שהיא מבינה אותי ושאני לא מתוסבכת.. אבל אולי רק איתה אני לא מרגישה כזו בקשר לעניין הזה, אבל עם השאר, אני בטוחה שאני סתם מתוסבכת או שיתייאשו ממני וזה די מתסכל ..

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען