בס"ד

 

אדם צריך להכיר בכך שזה הוא ובכך שאחרים לא, וזה בסדר, "אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה".

 

הכאב הזה, צריך לזכור. אם קיבלתי עליי לפעול למען מטרה מסויימת, כרגע אני ב"לחיות בשביל לחיות", "סתם", אבל זה חשוב, הבניין הוההתגדלות, כדי שתהיה לי היכולת לפעול פעולות משמעותיות אח"כ. מעין זה ששמאי הזקן "כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת" (רק מעין, אבל זה עדיין נכון, ואכמ"ל).

אבל תשמרי על הבערה הזאת. היא מחזיקה את העולם.

רק שיהיה לפחות איזה קומץ שיזדהה, שיבין את הכאב השורף שבלהיות עברי, שכל העולם מצד אחד ואתה בשני, בקושי שבחיים מתוך תפיסה רדיקלית כזו.

אני חושבת שיש עוד אנשים כאלה, אני לא מיוחדת עד כדי כך, אבל לא מספיק רואים אותם. בדיוק כמו שאני לא חושפת את התחושות האלה רוב הזמן.
(כמו הקוצקער שאמר "די לי בשלוש מאות צעירים שיחבשו עלה כרוב לראשם ויחגרו חבל פשוט למתנם, יעלו עמי על הגגות, ונצעקה יחדיו, ה' הוא האלוקים"

אני מפחדת להגיע לייאוש, להגיע למסקנה שזו תפיסה שאין לה תקווה, שמתישהו מתפכחים ממנה.
בכל זאת, נראה לי שהיא כל כך בעצמותיי, שגם בזמנים שהיא מודחקת היא עדיין קיימת עמוק בפנים. היא חוזרת וצפה בגלוי כל כמה זמן...
לרוב אני מחזיקה את האמת הזו על אש קטנה, שלא תתפרץ בטעות בזמן ומקום לא מתאימים, אבל יש רגעים של פיצוץ, אי אפשר להיות כ"כ בודד לאורך זמן.
וזה מבאס אחרי הכל, שאת הדבר האמיתי אני מרגישה חוסר ברירה להסתיר. כי זה נלעג, למרבה הכאב.

(תודה, זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע)

כתבת לי את זה טוב, תודה.

למרות שממש לא הבנתי מה הקטע האדאליסט מתבגר שהזכרת.
לא ראלי לרצות לחיות עם מטרות?
זה שבדכ מתבגרים שואלים את זה לא הופך את זה למה שאת חושבת שנראה מה שרשמת


אף פעם לא ראית סבא אוכל ארטיק חצי אבטיח?
הוא לא ילד.טעים לו.



וכן,יש פן בזה שהוא לגמרי בשבילי