בשביל להתגבר על זה צריך פסיכולוג. אם את מתביישת את לא צריכה לאמר את זה לאף אחד. אבל רק פסיכולוג יכול לעזור לך

אנחנו לא יותר חכמים מפסיכולוג

אני מציעה לך לדבר עם הורייך ולשקול ללכת לאיש מקצוע

אני לא מבינה למה יש לך בעיה עם זה..

עדיף לסבול דבר שיכול להיפתר?. לא נראה לי..

עם הורייך..

אולי תשבו ותדברו על מה ראית, ומה היה וזה יקל עלייך 

ויעבור לך התרעומה או שתשחטי חתולה...

שבין אדם שיש לו תרעומה חייב לעשות את זה פעם אחת אז זה עובר לו...

מי שראה תאונה עם הרוגים, לדעתי הוא חייב לעשות חשבון נפש.. כן, אני יודע שזה לא מעודד ואפילו ההיפך..

אני לא חושב שיש משהו נוראי בלהיות רגיש במראות כאלו, אדרבה, זה טוב. אם זה מפריע לתפקוד נורמלי בחיים, אז צריך לחשוב על דרך.. לא עולה לי כרגע.. גם לי יש מחלה מהסוג הזה.. ואני ממש משתגע ממנה. בהצלחה!

''הירא ורך הלבב'' אתה יודע כמה דם תראה בגוג ומגוג...

אולי לבנות לא בנים צריכים להיות לוחמים בבא היום

איך אפשר להיות לוחם רגיש??

ע"פ הרמב"ם זה אחד שברגע ששומע קול צחצוחי החרבות הוא מקבל הלם קרב...

דם זה היה עושה לו משהו....

נו מי מקבל הלם קרב מי שמפחד לראות דם....

אבל זה לא אמור להפריע כמו מים...

למה צריך להזדזעזע בו אדם שוחט כבש יעצור באמצע אני מזדעזע וימשיך?

לך תקרא את הא"ע לפסוק "ונתן לך רחמים וריחמך"

 

לא היה כהנים ולא שוחטים ולא מוהלים כי זה מזעזע...

ניראלי שלדוד המלך לא הפריעה לראות דם כשהוא הביא מתאיים עורלות פלישתים

כדי להתחתן עם מיכל...

רחמים זה לא אומר לראות דם ולהזדעזה....

לא יכול להרוג 1000 איש עם לחי של חמור...

או אם סכין... אתה יודע כמה דם עף לך על הפנים...

פשוט לא להרוג כאילו אתה מקלף בננות... גם כשאתה הורג ג'וקים, עובר לך משהו במוח!

לא ביניש...

אבל מצאתי איזה מאמר בנושא;
בפרשת "עיר הנידחת" מעבירה לנו התורה מסר נוסף, "ונתן לך רחמים וריחמך", שהתורה מבטיחה לנו לאחר הענשתה של עיר הנידחת. בהבטחה זו מלמדת אותנו התורה שגם אם יעשה האדם מעשה שיש בו אכזריות מופלגת, כל עוד המעשה נעשה במצוות הבורא, אין לעושה לחשוש שהמעשה הזה יביאו להשחתת מידותיו. 

רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" מבאר את הבטחת התורה הזו וכך כתב: "ונתן לך רחמים וריחמך – כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל עיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה (ונסתלקה) מהם שורש הרחמים והיו לאכזר. והבחינה (התכונה הזו) עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה: שיתן להם רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, (הקב"ה) מקור הרחמים ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד להם מכוח המעשה". 

והוסיף שם "אור החיים" שאמנם הקב"ה יתן לנו רחמים, ככתוב "ונתן לך רחמים", אבל התנהגותו של הקב"ה עמנו מותנית בהתנהגות שלנו, שאם ננהג עם זולתנו ברחמים רק אז יקיים בנו הקב"ה: "וריחמך", כי כל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כך יתנהג ה' עמו, שאין ה' מרחם אלא לרחמן. דבריו אלו של "אור החיים" הם תשובה לסיסמא השקרית הנשמעת במחוזותינו חדשים לבקרים: "הכיבוש משחית", שיש בה הטעיה כפולה: א. ארץ ישראל בכלל, ובפרט חבלי יהודה והשומרון שהם לב לבה של ארצנו, רק מי שנטול תודעה יהודית יאמר שהם שטח כבוש, כך שאין בישיבתנו בשטחים אלו משום כיבוש.

לא משחית את המידות...

אבל מי שמזדעזע מדם זה מפריע לו...

הפעלו ממש בנחישות כשצריך
והיו ממש רגישים לזולת.

עולה לי דגן ורטמן עכשיו.

מתו על פארש כל החיילים האלה שמתו שם...

בובות של פולטיקאים...

בסוטה דף יג ע"א כתוב את הסיפור המפורסם על קבורתו של יעקב. שכולם באו לקבור אותו ממצרים. שכשהעלוהו עשו לו כבוד רב והיה "מספד גדול וכבד מאוד" ובא עשו על פתח מערת המכפלה לעכב ואמר שזו חלקתו וכו' כידוע שדרש אגרת למכירה ושלחו לנפתלי. ואז, ידוע. בא חושים בן דן ושאל "מאי האי?" וכיון שאמרו לו שעשו מעכב- לקח איזה מקל "ומחייה רישיה" לעשיו (התיז את ראשו) ההמשך פחות ידוע- מסופר שם שעיני עשו נתגלגלו למרגלות יעקב. יעקב פתח את עיניו (כידוע, יעקב אבינו לא מת... אבל זה לפעם אחרת...) וראה את עיניו של עשיו. תארו לעצמכם רגע- יעקב "איש תם יושב אהלים" רואה עיניים של אחיו היוצאות מראשו שיצא מגופו במחי יד. מה הוא עושה? הגמ' אומרת שהוא מחייך "הדא הוא דכתיב- 'ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע' " ע"כ.

זה דבר קשה מאוד.

צריך להבין שיעקב אבינו היה אבי האומה. מעשה אבות סימן לבנים. כל מעשה קטן מראה על משהו גדול.

בגמ' ברכות כתוב על תפילץ שמומה עשרה, כשמה כן היא, י"ח ברכות. והתנאים מוצאים לזה רמזים למה דוקא י"ח.
הגמ' ממשיכה ומספרת על שמעון הפקולי שסידר את מניין י"ח ברכות של תפילת העמידה לפני רבן גמליאל ביבנה.

ואז- תפנית, רבן גמליאל אומר שצריך עוד ברכה- ברכת המינים. הבעיה היא שאין אדם שיכול לעשות כן. "אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?" אומרת הגמ' "עמד שמואל הקטן ותקנה". מה מיוחד בשמואל הקטן שגם הנשיא וכל שאר חכמי הדור לא יכלו לעשות מה שעשה. לתקן עוד ברכה על גבי אנשי כנה"ג?

מסביר על זה מרן הרב זצוק"ל בפירושו 'עין אי"ה', ואביא כאן את דבריו בשלמות-

"הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללי שחסר לצאת ע"י תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להרוג אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כ"ד (כל דהוא, כלשהו, אפי' קצת)

של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה,

(כאן המקום להעיר את מה שכבר כתבו פה קודמיי כמ"ש המלבי"ם בפירושו לספרי התורה והמצוה- "ונתן לך רחמים ורחמך . מפני שיעלה על הדעת שהוא משפט אכזרי, בפרט למ"ש הרמב"ם שהורגים גם הנשים והטף, הבטיח להם שיתן ה' בלבם מדת הרחמנות. כי יעשו כ"ז לא ממדת האכזריות, רק מפני מצות ה', כמ"ש כי תשמע בקול ה' א-להיך . וה' מלא רחמים, ואכזריות הזה נצמח ממדת רחמנותו, לבער הרע מן הארץ ולהשיב חרון אפו. עד שמשפט הזה תעשה מצד הרחמים, וכן עי"כ ירחמו עליך מן השמים, כי במדה שאדם מודד מודדים לו." אולם יש לזכור שהספרי בעצמו לוקח פסוק ומביא עליו את דברי ר"ג ברבי בשבת קט"ו- "רבן גמליאל ברבי אומר, כל זמן שאתה מרחם על הבריות, מרחמים עליך מן השמים". נראה שאע"פ כן ההבטחה היא שלא תהפוך לאכזרי אך מידת אכזריות בדבר הרציחה, מיהא איכא.)

מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד בנפול אויבך אל תשמח וגו', והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.

ישמח צדיק כי חזה נקם.

שנזכה.

(יש עוד מה להרחיב, @נחמיה17 אמר לי בהיה על זה שיעור כללי בשלום בניך מפי הרה"ח ר' איתי אפלבוים שליט"א.)

(@ניסו)

וכל הרשעה כלה כעשן תכלה.

לא זוכר הרבה מאז. נראה לי העין איה שהבאת מופיע שם.

אני עברתי משהו בסגנון ומה שעזר לי היה לספר את זה לחברים שלי ובכלל לאנשים. לדבר לדבר לדבר. באמת. לפרוק זה עוזר.

אם תמשיכי להרגיש ככה אולי כדאי ללכת לאיש מקצוע כלשהו.

אם ההרים שלך מסכימים- מה איכפת לך?

טיפןל פסיכולוגי עוזר גם בלי שעברת איזו טראומה מיוחדת.

אינלך מושג כמה הייתי רוצה ללכת לפסיכולוגית.

אבל אין לי סיבה

קיצור, דברי עם ההורים שלך על זה, אבל לדעתי תלכי לפסיכולוגית\טיפול רגשי אחר

בהצלוחה

שלום.

אני מבין שזו חויה לא נעימה, ולפעמים קשה. ישנם אנשים שחוים טראומה מלראות תאונה קטלנית,שבספרות המקצועית מוגדר כאיום פיזי, או ראיה של איום פיזי, ותחושה של חוסר אונים. (גם פגיעות מילוליות חוזורת ונשנות במשך תקופה ארוכה במיוחד ייחשב לפעמים כטראומה).

ויש מה שנקרא פוסט טראומה (פירוש המילה היא לאחר טרומה) שההגדרה המקצועיות שלו זה:

לפיDSM , הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), מוגדרת כהפרעת חרדה. הקריטריונים להיחשב ככזו, הם:

אירוע, בו חווה האדם איום על חייו או שלמותו הגופנית, או שהיה מעורב / עד, לאירוע בו אויימו כך, אחרים (יש לשים לב לתנאי האיום הגופני), וחש פחד עז, חוסר אונים, ותחושת זוועה. איום כזה, יכול להיות גם בשורה רפואית כזו.

התסמינים: בשלושה מישורים; חודרניים – לפחות אחד מהתסמינים הבאים: זכרונות מציקים, סיוטים, פלאשבקים, תגובות רגשיות וגופניות לתזכורות מהאירוע.הימנעותיים – לפחות שלושה מהתסמינים הבאים: קהות רגשית, הימנעות ממחשבות ורגשות הקשורים לאירוע, הימנעות מכל מה שמזכיר את האירוע, ירידה בהנאה, רגשות ניתוק מאחרים, תחושה של עתיד קודר.  ועוררות יתר – לפחות שניים מהתסמינים הבאים: קשיים בשינה, רגזנות, קשיי ריכוז, דריכות יתר, ותגובת בהלה מוגזמת (לפעמים, אפשר לזהות אנשים שחוו טראומה בתגובתם המבוהלת לטפיחה על השכם, התקרבות פיזית ל'איזור האישי' שלהם וכדומה. כמובן, שאין זה מחייב כלל).

לפי מה שכתבת את לא עומדת בקררטריונים, ולכן, מה שאת חשה לא מוגדר כהפרעת דחק פוסט טראמטית, להלן פוסט טראומה. מה שכן, נראה שבכל אופן יש איזה הפרעה בשיגרת החיים. כמו שציינת אי מסוגלות לראות דם ורגישות למראות.

1. סטטיסטיקה

רובם של האנשים מחלימים תוך חודש עד שלושה חודשים, ורק אחוזים נמוכים נשארים בטראומה לאחר שנה. ולכן תלוי באיזה שלב את נמצאת,לפי זה תדעי למה לצפות.

1. ולכן שב ואל תעשה עדיף

להמתין במשך תקופה ולראות עם יש הקלה. רק לאחר שלושה חודשים אם ויש פגיעה בתיפקוד, אז יש צורך כן לפנות לעזרה מקצועית, לאו דווקא פסיכולוג,יש אנשים שזה לא נשמע להם טוב. כיום יש מגוון יועצים ומטפלים במגוון שיטות ודרכים.

1. תמיכה, אבל לא יותר מדי.

כמו שאחד מהכותבים הגיב, חשוב למצוא סביבה תומכת, לכן צריך לנסות לשוחח עם הורים או אחים גדולים או אפילו דודה צעירה, שתקשיב ותבין ותכיל. יחד עם זאת, לא לעשות יותר מדי הנחות. כן כדאי לשמור על שיגרה ולא כדאי להימנע מפעילות רגילה, מה שנקרא, להתפנק יותר מדי.

1. האם לחזור למקום האירוע.

ישנם דעות שימליצו לחזור למקום האירוע במהירות מיד לאחר האירוע. בשלב זה זו לא חובה.

1. התנהגות נמנעת מחזקת את הקושי

חשוב לדעת שישנם אנשים שבאופן טבעי נמנעים מחשיפה, כמו שצוין במקרה זה דם וסיטואציה דומה. זה כן נורמלי, אלא שזה בעצם לא מגן על האדם, אלא מחזק את התחושה הלא נעימה, וככל שנמנעים יותר, ברגע של חשיפה ההרגשה יותר גרועה.

1. חשיפה הדרגתית

ולכן, מה שצריך לעשות זה חשיפה הדרגתית, שהיא קצת לא נעימה לטווח הקצר, אבל לטווח הארוך היא חשובה לאין ערוך. אפשר בשלב ראשון רק לעבור שם במכונית, ורק כך לאט לאט להגיע ממש למקום.

1. חשיפה בדמיון

לפעמים יש קושי לעשות חשיפה הדרגתית.במקרה כזה כדאי לעשות חשיפה בדמיון. בהדרגה להיות שם בדמיון לשניה ולכמה שניות, אחר כך חצי דקה ודקה. לאט לאט להתקדם עד שזה ממש לא מפריע, ומכאן ללכת לחשיפה בפועל, כמובן בהדרגה.

1. פעילות גופנית ושליטה במחשבות

במבוא הוזכר שלפעמים יש תסמינים שנקראים עוררות יתר. כדי להקל על התסמינים אלו, כדאי מאוד לעשות פעילות גופנית שמשלוות את כל הגוף כמו: משחק, כדור,ריצה, ריקוד או שחיה. אם הפעילות אינה מצריכה ריכוז לפעמים קורה שהמחשבות הולכות למקום שהוא לא מרגיע, לפעמים מלחיץ. במקרים כאלו כדאי לנסות להתבונן בסביבה, אנשים, עצים, בעלי חיים, קולות ואפילו לתחושה של מגע הרגליים עם הארץ.

(כתב: אברהם גולדשטיין,יועץ פסיכותרפיה.afg@neto.net.il)

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות