מהחוויה שלי, הרבה מהמצוקה בלידה היא בעצם פחד, יותר מכאב.
פעם אחר פעם אני נסחפת לחישובים האלה - רגע, אם עכשיו זה כואב לי ברמה כזאת וכזאת, ואני יודעת שאני בפתיחה שש, אז בטח ייקח לי ככה וככה שעות עד הלידה, ובינתיים הכאב יתעצם פי ככה וככה, ואחר כך אני אהיה גם עייפה הרבה יותר... וכו' וכו', מין לופ מחשבי כזה של חרדה.
כשבעצם עם הציר הנוכחי אני יכולה להתמודד, הוא רק מעלה פחדים.
לכן אני משתדלת פעם אחר פעם להזכיר לעצמי להיות בהווה. לחשוב על הציר הזה ורק עליו. זה גם שיעור באמונה. ה' איתי, אין מה לשקוע בפחדים. מה שיהיה - אני יודעת שה' תמיד ישמור עליי. אז יש פניות בלב לעסוק במה שעכשיו, ומה שעכשיו תמיד פחות נורא ממה שהפחדים גורמים לנו לחשוב... הנה, כבר נגמר הציר. עכשיו ליהנות מההפוגה שבין לבין, לנוח בה בלב שלם עד הציר הבא, לא לבזבז אותה על חרדות.
מה שעוד עוזר לי לשחרר את עצמי מלופ-החרדה הזה זה עד כמה שאני יכולה לשקוע בבועה משלי ולהתנתק מהעולם. בועה משלי יכולה להיות במקלחת, ויכולה לפעמים להיות בטיול שקט בחוץ עם הבעל (תלוי בשלב הלידה, משתדלת לא להגיע אף פעם מוקדם מדי אלא קודם לשוטט ליד הבית כמה שעות... וגם אם הגענו לבי"ח מוקדם ושלחים אותי לסיבובים - מחפשת אזור פתוח בבית החולים, כי כשאני בבניין סגור עם הרבה אנשים קשה לי לצלול ממש לבועה פרטית...).
אם יש מצב שאני צריכה להיות מרותקת למיטה עם פיטוצין וכיו"ב, ויש אנשי צוות בחדר -זה אמנם לא נעים ועדיף שלא להגיע למצבים האלה אבל לא על הכול יש לנו שליטה - עדיין משתדלת תודעתית להיות בבועה. גם בעלי יודע שתפקידו לענות במקומי על שאלות ולאפשר לי להתנתק.
ועוד דבר אחרון שעובד בשבילי - דמיון. זה כשהצירים כבר ממש חזקים, בפיחות המתקדמות. אני מנסה בכל ציר לדמיין איך הרחם נפתח, איך התינוק מתקדם, איך הוא מגיע אליי, לידיים שלי שכבר כל כך רוצות לחבק אותו... וככה אני נהיית חיובית כלפי הציר ולא מתקשחת ומתנגדת.
