הלידה הראשונה שלי הייתה מהירה יחסית, לא מאוד כואבת והגעתי לבי״ח בפתיחה מתקדמת, ובסה״כ היא הייתה טובה יחסית למה שציפיתי מלידה ראשונה. אבל הייתי מאוד לא מרוצה מבית החולים ורציתי הפעם לידה יותר טבעית. בלידה הקודמת התמודדתי יפה בבית עם הצירים אבל כשהגעתי לבי״ח (בפתיחה שמונה!), השאירו אותי לחכות הרבה על הגב עד שבדקו, והכאבים היו בלתי נסבלים. ביקשתי אפידורל, שכבתי על הגב ועל הצד. הראש לא ירד וקיבלתי פיטוצין. היו קצת ירידות בדופק. ילדתי בשכיבה על הגב כשהמיילדת מנחה אותי לעצור את הנשימה וללחוץ. היו לי קצת קרעים ותפרים, אבל לא נורא. הלידה השנייה הייתה חוויה מתקנת.
הריון שני. משבוע 35+ מידי פעם צירי ברקסטון צפופים וארוכים יחסית שנרגעים רק כשאני שוכבת. הם לא גורמים לפתיחה, רק מתישים אותי. הרופאה אומרת שאין מה לעשות ומציעה לי לקחת חופשת מחלה לכמה ימים. אני מקווה שזה אומר שאני אלד לפני התאריך, כי כבר אין לי כוח לסחוב. שבוע 38 הצירים מפסיקים 
משבוע 39 אני מתחילה קצת הליכות כדי לזרז, אבל חוץ מצירי ברקסטון זה לא עושה כלום. שבוע 39+6 אני מתעוררת באמצע הלילה עם צירים, הפעם כואבים. אני חושבת שסוף סוף אני יולדת. ואז הם נחלשים ונעלמים ואני ממש מאוכזבת...
בבוקר אני מתעוררת עם צירים. רק שלא ייעלמו שוב. הצירים ממשיכים במרווחים די קצרים אבל לא קבועים. בעלי עושה לי עיסוי בגב וזה ממש עוזר. הם לא מאוד צפופים או כואבים ואני אומרת לבעלי שהם יותר חלשים מבלידה הקודמת ובטח הלידה תהיה יותר ארוכה (הקודמת הייתה 7 שעות מהתחלת הצירים). אחרי שעתיים וחצי יש ציר ארוך וחזק יותר עם לחץ והמים יורדים. אני אומרת לבעלי שהמים ירדו והגיע הזמן לנסוע. אני מנסה להתלבש וממש קשה לי. הצירים כבר חזקים וצפופים ממש, וכל ציר נוזלים ממני עוד מים. עד שאנחנו מגיעים לבי״ח כל החצאית שלי רטובה.
עוברים בקבלה, מוניטור (על הצד), והאחות שואלת אותי מלא שאלות ורוצה לראות תוצאות של GBS וספירת דם. אני מחכה שהיא כבר תבדוק פתיחה כי ממש כואב לי ואם הפתיחה לא כ״כ גדולה אני רוצה כבר לקבל אפידורל. האחות קוראת לרופא ששואל שוב את כל השאלות מההתחלה. סוף סוף היא בודקת - פתיחה 4! זהו? אחרי כל הכאבים האלה?! אני מייללת שאני רוצה אפידורל ועכשיו. היא מביאה לי חלוק כי כולי רטובה ועוזרת לי לעבור לכיסא גלגלים. מגיעים לחדר לידה והיא אומרת למיילדת שאני רוצה אפידורל. המיילדת מציעה לי חוקן ומקלחת. אולי מקלחת תקל קצת על הכאב. די מהר המים כבר לא עוזרים ואני מותשת לגמרי. אני יוצאת. איפה המיילדת? אני רוצה אפידורל. היא באה ואומרת שהיא תשים לי עירוי אבל לא נראה לה שאני אספיק לקבל אפידורל. מה? לפני רגע היה פתיחה 4?! היא שמה לי עירוי ובודקת – פתיחה כמעט מלאה והראש למטה. אוטוטו את יכולה ללחוץ. אבל רציתי לנוח קצת 
אני נשכבת על הצד והגוף שלי מבין איכשהו. לזמן קצר הצירים נחלשים ואני יכולה לנוח.
ואז הצירים מתחזקים ונוסף לחץ חזק למטה. בעלי מציע לי לעמוד על שש כי זה עזר לי בהתחלה. המיילדת בעד, ואני עומדת על שש ונתמכת בכרית שבראש המיטה. המיילדת מדהימה ועושה כל מה שהיא יכולה כדי להקל עלי. עיסוי בגב, מניחה לי על הגב מגבות רטובות במים חמים וממלאה אותי בשמן. לחץ וכאב חזק ואני צורחת. המיילדת אומרת לי לנסות להשמיע קולות נמוכים. אני מנסה קצת והיא מעודדת אותי שהתינוק מתקדם יפה, הדופק שלו מצוין ועוד רגע הוא בחוץ. היא שואלת אותי אם אני רוצה להרגיש את הראש. אני לא רוצה, אני רק רוצה שהוא יצא כבר. הכאב נהיה חזק יותר ואני פשוט צורחת. אני שומעת את המיילדת במעומעם אבל לא מבינה מה היא אומרת, וגם לא אכפת לי כבר. ואז הראש יוצא ואני מרגישה את כולו מחליק החוצה. המיילדת מציעה לי להחזיק אותו. אני מתהפכת איכשהו והיא פותחת את החלוק, מניחה אותו עלי ועוטפת אותו בשמיכה. אנחנו מתכרבלים יחד. אושר 
חבל הטבור מציק לי קצת. המיילדת בודקת ואומרת שהשלייה השתחררה כבר. לחיצה קלה והיא בחוץ. היא שואלת אם אני רוצה להניק. אני מנסה אבל הוא לא רוצה. המיילדת רוצה לשים לי פיטוצין. אני מבקשת שלא אם לא חייבים. היא בודקת ואומרת שהרחם עדיין גבוה וכדאי. היא קוראת למיילדת האחראית להתייעץ איתה וגם היא ממליצה. אני מסכימה.
המיילדת בודקת אם יש קרעים, לא צריך תפרים. יש! היא שוטפת אותי בעדינות ומעבירה אותי לחדר התאוששות, וקוראת ליועצת הנקה שתעזור לי להניק. הוא עלי והוא יונק. אנחנו נשארים עם התינוק להתרגש ולהודיע לכולם.
