מתוך שיחה של הרבי מליוובאוויטש,

אשמח לצלם אם תרצי

הייתה קצת הקדמה לפני שמסבירה יותר. אבל לקחתי מה שהיה נראה לי הכי רלוונטי... 

אבל לדעתי זה יכול לתרום מאוד לזוגיות ולקשר.

מדובר בשלב כל כך ראשוני בזוגיות שבו מתחילים לקנות הרגלים לבית.

ברגע שאתה בישיבה תקנה הרגלים תורניים - נכון ש'יוצאים לחיים' אבל זה כבר אחרי שכבר התרגלת לדרך חיים מסויימת. 

אם המשפחה והבית שאדם בונה צומחים מתוך ישיבה או לא.

נער הייתי גם זקנתי,

ולא צריך מחקר מעמיק בכדי לגלות שזה פשוט עולם אחר.

כמו שאדם הוא תבנית נוף הולדתו,

כך משפחה חיה באווירה אחרת אם היא צמחה מתוך מסירות לתורה

כשהבית נבנה על בסיס של לימוד תורה ממשי, זה נתן כיוון - וגם עוזר להמשיך עם זה.

ו"החיים האמיתיים", זה שלומדים תורה.

עם הזמן, מוסיפים עוד תחומים - מתוך שייכות לתורה - לפי הצורך והענין.

אז אומנם אני עדיין לא נשואה אבל ברוך ה' אני נמצאת עכשיו בקשר עם בחור שלומד בישיבה.

ואני אוהבת את זה שאנחנו מדברים בטלפון והוא מספר לי מה הוא למד היום ואיך היה הלימוד שלו. אני יכולה לשמוע בקול שלו את ההתלהבות מהלימוד ומללמוד דברים חדשים, ואני מרגישה איך זה ממלא אותו ובאופן מיוחד גם אני מאוד מקבלת ומתמלאת מזה! אני מרגישה שיש בזה משהו שמאוד מחבר, וגם לפעמים אנחנו מדברים על מה שהוא למד ומקשרים את זה לחיים שלנו ורואים איך אנחנו יכולים לקבל מזה המון.

זה ממש מיוחד! ואני עכשיו מתחילה להבין את הבנות שנשואות לאברכים שאומרות כמה זה משנה את הבית לטובה כשהבעל לומד תורה.

ולך @זוהרת בטורקיז- אני אומנם לא מכירה אותך, אך נשמע לי שאת קצת חוששת מהמקום הזה של הלימוד תורה, ואולי גם לא כל כך סגורה על מה את בדיוק רוצה.

עצתי לך- תבררי איך את רוצה לראות את הבית שלך ואת בעלך, באיזה מקום ואל תחששי מזה! יש במקום הזה של הלימוד תורה עומק מאוד גדול וזה מיוחד ממש! ואם את רוצה את המקום הזה אז תסמכי על עצמך שזה אכן מגיע לך והקב"ה מכוון אותך לשם.

בהצלחה לך.

ז"א פשוט שבניית בית מתוך חיבור למקום תורה זה טוב ויפה. זה הצד המשמח

אבל כשעוברים את שלב הישיבה?

אין סיכוי לכל אותם תיאורים יפים?

אחרי שירשורים כאלה בנות מתחילות להציב את זה כדרישת סף, מה שלא תואם את המציאות לפעמים, וחבל.

(המציאות= בנים רבים בשלב החיפושים בשלבים שונים בחייהם. צבא, עבודה, לימודים...)

אבל מהיכרות עם כמה (שעדין בישיבה וכאלה שכבר לא- אכן יש פער)

ענו שכן.

לא אמרו שאי אפשר גם אח"כ.

תלוי באדם, בהמשך קביעותו הרצינית בלימוד תורה וכד'.

השאלה אם באמת לפסול על דבר כזה

מי שמאד חשוב לה מישהו שלומד שנים ראשונות לפחות בישיבה, זכותה.

ב. אם לא, אלא סתם חשוב לה אדם "תורני", שתבדוק אישית. מה הרקע הקודם, מה הקישור לתורה, הנפשי. מה מקדיש לזה בהווה ומה חשוב מבחינתו להמשך.

[בכלל, אני לא אוהב את הביטוי "לפסול"..]

אבל אם יש מימד של שליחות בחיים ורוצים גם לגדול, לשנות, או להשפיע...המחויבות לתורה משפיעה על הבית

בס"ד

זה אחת הסיבות המרכזיות אצלי לפחות.

אני רוצה להתחתן ויש לי כנראה עוד 3 שנים פלוס מינוס להיות בישיבה

אבל מעבר לזה, לאנשים קשה לעשות מאמץ, לכן אנשים פחות יתאמצו בחיי היום יום לפנות לרבנים וכו' כי זה דורש מאמץ, ובמיוחד בחור שסיים כמה שנים בישיבה עלול לפתח את הגאווה שלמדתי אז אני יכול להיות הרב, לפעמים זה גם נכון על בחורים בשיעורים הגבוהים שחושבים שאין להם מה ללמוד מרבני הישיבה.

אבל כאשר אתה שם, אז ברוב הישיבות ששמעתי יש שיעורים לאברכים לזוגיות, כמו שאמרתי הרבנים נוחים וזמינים יחסית, וממילא הוא מתייעץ יותר.

זה נכון שאפשר גם בלי הישיבה, אבל בשביל זה צריך להיות אחראי וענו יותר מהממוצע לצערי.

רוב העולם לא אוהב להרגיש תלמיד, להרגיש שיש לו חוסר, אבל כאשר אתה בישיבה אתה כזה בלי להרגיש בחוסר.

אבל אצלי באמת הסיבה המרכזית היא בגלל שזה הגיל בו אני רוצה להתחתן, ובעניין הקשר עם רבנים והקשר לתורה אני מקווה שימשיך לאורך כל חיי בע"ה.

דווקא מחוץ לתחומי הישיבה, הניסיון של ניהול משק בית, התעסקות בסוגיות שמחוץ לכותלי הישיבה וההתמודדות הרוחנית עם ההשפעות בחוץ וכל זה בתקופת הרווקות (שעוד במידה מסוימת לא הכי מעמיסה) אפשרו לי להבין שיש אפשרות לפעול, לעשות ולחפש לעשות טוב גם בעולם המעשה. כך שהתחושה שלי היא שאם אתחתן עכשיו יהיה לי הרבה יותר ברור איך ליצוק ערכים בעולם המעשה.

לעומת זאת, (ואני אומר זאת בכאב רב) אחוזים לא מבוטלים של בני"שים שהגיעו נשואים לעולם שבחוץ, לא ידעו איך להטמיע את האידאליים הגדולים שספגו בעולם המעשה (אציין שזה במבט של השנתיים - שלוש הראשונות שלהם) בטח ובטח שה"אתגר" הכי גדול שלהם היה לקנות אוכל לכבוד שבת.

כמו כן, אפילו בתוך כתלי הישיבה, בשנת הנישואים הראשונה, להרבה אברכים קשה לגשר בין הלימוד והעמקה בישיבה לבין ההשקעה בבית ובמשפחה.

זה מניסיון אישי, ברור לי שיש הרבה אברכים שלא ויתרו על האידאליים שלהם גם ביציאה מבין כותלי הישיבה, אך אם הייתי עורך סקר במקום בו אני נמצא נראה לי שהתוצאה די ברורה למגמה שהצגתי.

אמנם, לדעתי שנה כזאת היא יכולה לעזור בבניית נדבך רוחני, אך אינה הכרחית (ואולי גם פחות מוסיפה) מאשר בניית בית במסגרת העולם הגדול.

העובדה שאני נמצא בישיבה- תרמה המון ליסודות של הבית ולבנייה שלו.

שנה ראשונה היא בנייה מסויימת של המון יסודות זוגיים, החלטות משמעותיות שישפיעו אח"כ,

רשמים ראשונים אחד מהשני על התנהלות זוגית. יש המון מה ללמוד והמון מה לעבוד.

הישיבה אצלי נתנה שני דברים משמעותיים ברמה הפרקטית-

א. גמישות- היחס של הישיבה לתלמידים אצלנו הוא מאוד גמיש ומאפשר, סומכים עלייך שתעמוד ביעדים

ובדרישות אבל לא בוחנים אותך, וגם מאוד מכירים בצורך של בניית בית מה שמוסיף לגמישות. בית במיוחד

בהתחלה מצריך הרבה גמישות. לימודים או עבודה הרבה פחות מאפשרים לך את סוג הגמישות הזה.

ב. הדרכה- כגישה ישיבתית של ראש הישיבה והרמ"ים- יש המון יחס והתעסקות בנושא הזה. יש את מי לשאול,

יש עם מי לעבוד. יש מי שידע לכוון, חלק מהרמ"ים הם יועצים ממש, והחלק השני יודעים מתי זה עניין שאפשר

לעזור בעצה טובה ועידוד ומתי זה מצריך לפנות למישהו מקצועי. שעות רבות שבילתי עם הרב שבחרתי לעשות

איתו את התהליך הזה היו חלק יסודי ומשמעותי בבניין הבית בסופו של דבר.

וברמה היותר רוחנית- לימוד תורה מחיה, מכניס אמונה, נותן כוח להתמודדויות, והרבה פעמים בזוגיות זה הבדל

של שמים וארץ- היכולת לנשום ולהמשיך גם כשלא הכל תותים בקצפת, ולקבל את זה לגמרי בעיניים של אמונה

ש"מה' אישה לאיש". וברמה עוד יותר גבוה "מה שלומדים בקדושה מתעדן על ידו הרצון והשכל גם יחד"(אורות

התורה, לימוד התורה, א)

אבל זה גם מאוד תלוי איזו ישיבה

עריכה- אישתי מאשרת

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.