נשארו רק קבוצות קטנות שמחפשות משפחה שלא יכולה לעזוב ולשמוע סיפורים
כמו המשפחה של משה. דוד יהונתן היה שם (כמה שאני מתגעגעת לשבת אצלו בחנות ולאכול מלפפונים עם מלח) ויפעת והשניה. רק יהודית הייתה חסרה
כל שנה היא נראת יותר ויותר סדוקה. מי שאמר שהזמן מרפא כנראה לא פגש אותה. איזה מרפא ואיזה נעלים
אז ישבנו שם ודיברנו סתם ואז יהונתן והנכד שלו הראו לנו את השרשראות החדשות שהם עשו. נחשו מה כתוב עליהן
וצחקנו ונישקנו ואז סתם דוד יהונתן מספר שמישהו אמר לו שהוא רוצה לחיות עד מאה ועשרים שנה, אז הוא אמר לו שילדים לא נשארים כל המאה ועשרים שנה. אם מישהו חי כל כך הרבה שנים הוא כנראה יצטרך לקבור את אחד נילדים שלו
ודוד יהונתן מסתכל עלינו ואומר "תאמינו לי, אתם לא רוצים לחיות עד מאה ועשרים"
ואז התחלתי לבכות אז פרשתי לנסות להשיג כרטיסים לטקס הדלקת המשואות
אבל עכשיו אני בבית וכל מה שאני רואה זה את העיניים של דוד יהונתן, אדומות, רטובות, ואין מי שינגב את הדמעות
יום עצמאות שמח |בוכה|

