וזה קשה , קשה לי לשמור הכל בלב, למרות שאני משכנעת את עצמי שזה הכי טוב כדע לא לצער אף אחד ( כי ראיתי בעבר שזה מצער ולא נעים לי לצער את האחים שלי)
וגם כשאני עם חברות, אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי, לא מצליחה להסביר לאף אחד מה עובר עליי.. לא יודעת מה לעשות כבר.. רוצה שיהיה לי מישהו לפרוק, בן אדם אבל בינתיים אני שומרת הכל ובפעמים שכבא אני עומדת ״להתפוצץ״ אני מדברת עם ה׳ והוא באמת היחיד שמרגיע אותי..
וניסיתי לאט לאט לפרוק, לנסות קצת, מה רע לחלוק? אבל הרגשתי שלא ממש מקשיבים לי, כלומר כן, אבל זה עבר והרגשתי כאילו זה לא עזר,. והתחום של זה יותר מתקשר לעולם הרוחני, ואין לי עם מי לדבר על העניינים האלה, ובשנים האלו אומרים שהכי צריך לטפח קשרים עם חברןת, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לפרוק על זה וגם כשאני באה לספר, כאילו ״נבלעות״ לי המילים ואני לא מצליחה לספר..
מה אפשר לעשות?אשמח לעצות







