ישלנו מערך שיעורים על קבלה עצמית וכל מיני שכאלה.
היום, דיברנו על העוגה של חיינו.
מזה אומר?
כל אחד ירד לעולם עם תבנית משלו.
יש כאלה שירדו לעולם עם קאפקייס. יש כאלה עם אינגליש קייק. יש כאלה עם תבנית רגילה, בגודל רגיל. ויש כאלה נולדו עם תבנית בגודל של חדר אוכל של ישיבה.
כל אחד והתבנית שלו.
התפקיד שלנו הוא, לאפות את העוגה. בעצמנו.
קוראים לתבנית הזו- תבנית האהבה של חיינו.
כל אחד בעולם הזה צריך שיאהבו אותו. יש במידה פחותה ויש כאלה שצורכים זאת המון. בגודל של תבנית של ישיבה. גוסטרונום. וזה בסדר. השאלה מה עושים.
לא יעזור כמה אנשים מבחוץ יחמיאו לך.
לא יעזור כמה אנשים יעריכו אותך.
כל המחמאות האלה, הן כמו דובדבן בתבנית ריקה.
זה כמו קצפת ללא בסיס.
זה לא נעים. זה לא טעים.
אנחנו לא נקבל את המחמאה, את הערכה, לא משנה ממי היא תבוא, כי אנחנו ריקים. כי אין איפה לקבל. אנחנו כלי חלול. העוגה לא מוכנה, לא אפויה.
כאשר תהיה לי עוגה, שלי, שאפיתי בעצמי, אז המחמאות וההערכות שאקבל יהיו כמו תוספת מתוקה.
דובדבן, סוכריות צבעוניות, קצפת.
רק שהן על העוגה האפויה, יש להן טעם. משמעות. נוכחות.
וצריך להבין שאפחד בעולם לא יאפה את העוגה הזאת עבורכם.
כל אחד והתבנית בגודל שלו.
כל אחד צריך לאפות את העוגה שלו.
כל אחד בעצמו.
וכאשר יש עוגה, יש אהבה עצמית, נוכל לקבל אהבה מהסביבה. הערכה.
אדם שלא מסוגל לקבל מחמאות, זה אומר שהוא ריק. חסר. לא מאמין בעצמו. לא *אוהב* את עצמו. הוא ריק מהאהבה, הוא לא יכול לקבל אהבה.
יאאלה לאפיית העוגה שלנו.
שנאהב את עצמנו.
- איך אופים אותה
- דומה מושך דומה- חסר לחסר ואהבה לאהבה.
ישלי עוד להרחיב בעניינים אלו ^^.
אני מרשה לעצמי לתייג אותך, כי אי פעם הבטחתי לך שאכתוב את כל הדברים שבאלי שתשמע. זה טרי מהיום.
@סביון
@ציף באלי גם אותך.
