בספרי פרוזה העוסקים בדתיים או בחיי דת או מסורת ניתן למצוא שני זרמים שכותבים על כך (בעיקר):
1. הזרם החרדי, בו על פי רוב יש ראיית שחור לבן בכל מה שקשור ליחסי החרדים עם העולם שמנגד, אם כי לאחרונה יש גם ניצנים של ספרות ריאלית (הצוואה לדוגמה)
2. הזרם הקוטבי, בו יש סופרים שבאו מבית דתי או כאלו שאינם מכירים את העולם הדתי וכותבים על החברה הזו בצורה סטיגמטית. יעל משאלי - כרת, לדוגמה.
מול שני הזרמים האלו, צומח לאחרונה הזרם האמצעי. לפני ההתעצמות שלו יצגו אותו אולי סופרים בודדים כשמואל ארגמן, חיים באר, זאב שרון וש"י עגנון בכתיבתו המיוחדת. אך אלו היו בודדים שמציגים את העולם הדתי הפתוח.
הזרם הצומח לאחרונה מכיל סופרים איכותיים כמו מיקי שינפלד, חיים סבתו, אילנה ברקוביץ, גילית חומסקי ועוד היד נטויה
יש בעיה, כי אין הוצאת ספרים ייעודית עבור הזרם הזה. הוצאת בית אל מתמקדת בספרי עיון והגות. הוצאת ידיעות אנינת טעם ואינה מוכנה להיות "אידאליסטית" מידי.
לכן, ישנו מעצור שכזה.
מה דעתכם?
