יש לי בעל מתערב.. זה לא נשמע טוב אבל ככה זה.
הוא בעל מקסים שפעיל מאד בבית
מנקה מבשל כביסות לקלח להאכיל את הילדים להיות איתם יום שלם, הוא באמת עושה הכל מהכל ולא שייח סעודי.
ועל כך אני מודה לו מאד. מעטים הגברים שבאמת עושים ופעילים כך בבית, בנוסף לזה שהוא גם עובד.
אבל בצד השני הוא כל הזמן מתערב בהחלטות שלי או במה שאני אומרת בקשר לטיפול הילדים, וזה בדברים הכי קטנים, איזה בגד לשים לילד לפני השינה, ואם להוציא אותו לגינה עכשיו או אחכ, ומתי קר מידי ומתי חם מידי, והמים באמבטיה חמים מידי, וזה לא מספיק מה שהוא אוכל, ותמיד בעניו הילד חזר עם מכה מהמעון (מה שלא קרה) או כל פעם שהילד בוכה בלילה אז אולי הוא חולה ומיד מביא לו נורפן
ואם הילד חוזר בלי מצב רוח מהמעון אז אולי עשו לו שם משהו אולי התעללו בו (מה שברור שהילד סתם עייף)
אני יגיד שאני טיפוס יותר משחרר, גידלתי הרבה ילדים קטנים (לא שלי) ואני לא אמא לחוצה כשלא צריך.
אבל הוא באמת לוקח את כל הצד הלחוץ של שתינו.
שהוא מגיב בצורה ככ לחוצה אז אני חייבת לקחת את הצד הרגוע.
הוא לפעמים מבטל את האינסטינקט האמהי שלי.
חוץ מזה שהוא מבטל לי את המילה- אם הילד עייף ואני שמה אותו במיטה והילד בוכה, אז הוא ילך אליו ויראה שהוא לא נרגע אז הוא יוציא אותו מהמיטה למרות שהילד גמור מעייפות.
תמיד הוא אומר לי איך לעשות דברים ולפעמים באלי (וגם אני עושה את זה) באלי לצעוק " אני יודעת איך מטפלים בילד שלי"!!!
אני מרגישה שלפעמים יוצא שאני האמא שאומרת לא, ואבא לא כועס.
לגבי חיסונים או חוקים של המעון הוא תמיד עושה מחקר באינטרנט או בפורומים לחקור כל נושא
עושה על זה דיונים שלמים ולא מבין למה אני כבר לא מביעה עניין בזה (מרוב שהנושא דובר..)
ובהריונות הוא זה שמזכיר לי (בקטע לא נוח) על כדורים ועל בדיקות שצריך לעשות.
הלחץ המתערב הזה שלו גורם לי דווקא לא לקבוע תורים
אני שונאת שדוחקים בי.
כמובן שאני לא מושלמת, אני באמת לוקחת דברים יותר בנחת, גם לי יש מה להגיד על הרבה דברים , לי יש פתיל קצר ואני מתעצבנת מהר, יש תקופות שאני הרבה לא בבית במהלך היום בגלל העבודה
וכמובן ההורמונים של ההריון עושים את שלהם (אבל המציאות שאני מתארת גם הייתה לפני שנכנסתי להריון)
אני מרגישה שמתחילה להיווצר תהום ביני לבינו והמון כעסים שרק יוצרים מרחק וממש לא משפרים את הזוגיות שלנו.
כואב לי שהוא לא מכבד את המילה שלי.
מפריע לי שהוא לחוץ ומתערב
וכבר דיברנו על הנושאים האלו ועדיין.. הוא בשלו.
זהו פרקתי, מעניין אותי תגובתכם.
אני מגזימה? זה נורמלי?
האם הפתרון היחדי הוא רק טיפול זוגי?
כמובן שעם כל העצבים אני עדיין אוהבת ומעריכה אותו
אבל קשה לי .
הוא בעל מקסים שפעיל מאד בבית
מנקה מבשל כביסות לקלח להאכיל את הילדים להיות איתם יום שלם, הוא באמת עושה הכל מהכל ולא שייח סעודי.
ועל כך אני מודה לו מאד. מעטים הגברים שבאמת עושים ופעילים כך בבית, בנוסף לזה שהוא גם עובד.
אבל בצד השני הוא כל הזמן מתערב בהחלטות שלי או במה שאני אומרת בקשר לטיפול הילדים, וזה בדברים הכי קטנים, איזה בגד לשים לילד לפני השינה, ואם להוציא אותו לגינה עכשיו או אחכ, ומתי קר מידי ומתי חם מידי, והמים באמבטיה חמים מידי, וזה לא מספיק מה שהוא אוכל, ותמיד בעניו הילד חזר עם מכה מהמעון (מה שלא קרה) או כל פעם שהילד בוכה בלילה אז אולי הוא חולה ומיד מביא לו נורפן
ואם הילד חוזר בלי מצב רוח מהמעון אז אולי עשו לו שם משהו אולי התעללו בו (מה שברור שהילד סתם עייף)
אני יגיד שאני טיפוס יותר משחרר, גידלתי הרבה ילדים קטנים (לא שלי) ואני לא אמא לחוצה כשלא צריך.
אבל הוא באמת לוקח את כל הצד הלחוץ של שתינו.
שהוא מגיב בצורה ככ לחוצה אז אני חייבת לקחת את הצד הרגוע.
הוא לפעמים מבטל את האינסטינקט האמהי שלי.
חוץ מזה שהוא מבטל לי את המילה- אם הילד עייף ואני שמה אותו במיטה והילד בוכה, אז הוא ילך אליו ויראה שהוא לא נרגע אז הוא יוציא אותו מהמיטה למרות שהילד גמור מעייפות.
תמיד הוא אומר לי איך לעשות דברים ולפעמים באלי (וגם אני עושה את זה) באלי לצעוק " אני יודעת איך מטפלים בילד שלי"!!!
אני מרגישה שלפעמים יוצא שאני האמא שאומרת לא, ואבא לא כועס.
לגבי חיסונים או חוקים של המעון הוא תמיד עושה מחקר באינטרנט או בפורומים לחקור כל נושא
עושה על זה דיונים שלמים ולא מבין למה אני כבר לא מביעה עניין בזה (מרוב שהנושא דובר..)
ובהריונות הוא זה שמזכיר לי (בקטע לא נוח) על כדורים ועל בדיקות שצריך לעשות.
הלחץ המתערב הזה שלו גורם לי דווקא לא לקבוע תורים
אני שונאת שדוחקים בי.
כמובן שאני לא מושלמת, אני באמת לוקחת דברים יותר בנחת, גם לי יש מה להגיד על הרבה דברים , לי יש פתיל קצר ואני מתעצבנת מהר, יש תקופות שאני הרבה לא בבית במהלך היום בגלל העבודה
וכמובן ההורמונים של ההריון עושים את שלהם (אבל המציאות שאני מתארת גם הייתה לפני שנכנסתי להריון)
אני מרגישה שמתחילה להיווצר תהום ביני לבינו והמון כעסים שרק יוצרים מרחק וממש לא משפרים את הזוגיות שלנו.
כואב לי שהוא לא מכבד את המילה שלי.
מפריע לי שהוא לחוץ ומתערב
וכבר דיברנו על הנושאים האלו ועדיין.. הוא בשלו.
זהו פרקתי, מעניין אותי תגובתכם.
אני מגזימה? זה נורמלי?
האם הפתרון היחדי הוא רק טיפול זוגי?
כמובן שעם כל העצבים אני עדיין אוהבת ומעריכה אותו
אבל קשה לי .
) 
