אתמול קראתי שוב את הסיפור שאלישבע כתבה עלי.
קראתי כי רציתי לזכור שאני חשובה לה, עד כדי כך שאני תופסת לה את המחשבות והיא כותבת עלי, סיפור באורך של המון עמודים צפופים.
רציתי לזכור, כי בשבת בלילה לא נרדמתי מלחשוב. על זה שאין לי חברות שאני יודעת שישארו חברות שלי, כי תמיד איכשהו התפרקו לי חברויות.
בדרך כלל זה היה רגשי מדי והיינו צריכות לנתק. או שסתם ככה התפוררנו לנו עם הזמן.
אני שונאת את זה שאני מכניסה את עצמי למצבים שאני יודעת שלא אצליח לעמוד בהם.
בכיתי המון. וכמעט כתבתי, וזו היתה שבת ואסור, וכמו תמיד התאפקתי אבל אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד.
רציתי לכתוב כמה אני כועסת, עליה שעזבה אותי ועליה שאמרה שהיא לא רוצה קשר איתי כי היא פחדה שלא תוכל להתמודד איתי ועם הבעיות שלי, כעסתי עליה שהיתה חברה שלי ואהבתי אותה אבל כנראה לא הייתי מספיק חשובה כדי לענות לי לטלפון לפעמים, ועליה שמסננת אותי כבר המון זמן, ובמיוחד על עצמי כי כנראה אם מישהו דפוק פה זו אני.
מה בי גורם לאנשים להתרחק אחרי שהם מכירים אותי קצת זמן?
אני מתחרטת שדיברתי כל כך הרבה. לא יודעת אם דיברתי הרבה אבל כנראה שכן.
יש לי איזושהי בעיה חברתית (שונאת את ההגדרות האלה אבל לא מצאתי מילה אחרת) שאני חושבת עליה המון אבל תמיד סביב סביב, אף פעם לא מצליחה להגיע לנקודה.
מה דפוק בי, לעזאזל.
אני רוצה שיהיו לי חברות, ואם אפשר אז גם אותו, אני רוצה שיאהבו אותי תמיד ולא רק חצי שנה, אני רומה לא להימאס על אנשים, אני רוצה קצת לחזור לילדה שהייתי פעם, שהחברים שלה הם ספרים ושיש לה זכות להיות אומללה כי באמת אין לה שום חברות, אני רוצה לחזור להיוץ הילדה שהייתי פעם, שפתאום יש לה מלא חברות כי היא עברה כיתה, אני רוצה שלא יגידו לי סתם שקרים שאוהבים אותי ושאני מדהימה ושברור שאני חברה שלך, אם הם לא נכונים.
קראתי כי רציתי לזכור שאני חשובה לה, עד כדי כך שאני תופסת לה את המחשבות והיא כותבת עלי, סיפור באורך של המון עמודים צפופים.
רציתי לזכור, כי בשבת בלילה לא נרדמתי מלחשוב. על זה שאין לי חברות שאני יודעת שישארו חברות שלי, כי תמיד איכשהו התפרקו לי חברויות.
בדרך כלל זה היה רגשי מדי והיינו צריכות לנתק. או שסתם ככה התפוררנו לנו עם הזמן.
אני שונאת את זה שאני מכניסה את עצמי למצבים שאני יודעת שלא אצליח לעמוד בהם.
בכיתי המון. וכמעט כתבתי, וזו היתה שבת ואסור, וכמו תמיד התאפקתי אבל אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אחזיק מעמד.
רציתי לכתוב כמה אני כועסת, עליה שעזבה אותי ועליה שאמרה שהיא לא רוצה קשר איתי כי היא פחדה שלא תוכל להתמודד איתי ועם הבעיות שלי, כעסתי עליה שהיתה חברה שלי ואהבתי אותה אבל כנראה לא הייתי מספיק חשובה כדי לענות לי לטלפון לפעמים, ועליה שמסננת אותי כבר המון זמן, ובמיוחד על עצמי כי כנראה אם מישהו דפוק פה זו אני.
מה בי גורם לאנשים להתרחק אחרי שהם מכירים אותי קצת זמן?
אני מתחרטת שדיברתי כל כך הרבה. לא יודעת אם דיברתי הרבה אבל כנראה שכן.
יש לי איזושהי בעיה חברתית (שונאת את ההגדרות האלה אבל לא מצאתי מילה אחרת) שאני חושבת עליה המון אבל תמיד סביב סביב, אף פעם לא מצליחה להגיע לנקודה.
מה דפוק בי, לעזאזל.
אני רוצה שיהיו לי חברות, ואם אפשר אז גם אותו, אני רוצה שיאהבו אותי תמיד ולא רק חצי שנה, אני רומה לא להימאס על אנשים, אני רוצה קצת לחזור לילדה שהייתי פעם, שהחברים שלה הם ספרים ושיש לה זכות להיות אומללה כי באמת אין לה שום חברות, אני רוצה לחזור להיוץ הילדה שהייתי פעם, שפתאום יש לה מלא חברות כי היא עברה כיתה, אני רוצה שלא יגידו לי סתם שקרים שאוהבים אותי ושאני מדהימה ושברור שאני חברה שלך, אם הם לא נכונים.
