היא עולה בקפיצות של שתיים במדרגות המוכרות האלה.שאליהם היא מתלבטת אם היא התגעגע.
היא חושבת בזמן שהיא עולה עד כמה יכול להיות יותר גרוע יותר מעכשיו.
מקסימום מעיפים אותה מפה לתמיד...ורק התמונת מחזור שלה תישאר פה.
צביטה בלב.
אוטומטית עולה בה אותה תחושה כזאת שהיה לה בפעם ההיא,שההורים שלה גילו אותה.
עולה בה מבזק של ההורים שלה מסתכלים עליה.אמא בוכה בשקט והעינים של אבא אדומות ונפוחות.
והמבטים של שתיהם מרוחקים ומפוחדים.ובעיקר מבולבלים.
היא מוחקת מהר מאוד תתמונה הזאת מהראש.זה לא עושה לה טוב.אינלה זמן לזכרונות עכשיו מהסוג הזה.
היא מגיעה לדלת כתומה מתקלפת שאותה היא הכירה טוב מכולם.
היא מחטטטת בתיק שנהיה לה לבית עם רצונה או בלי.
פחית ריקה,סיגריות,אקמול,מטען,מים,מכנס פיגמה,טישרט.
אוף איזה יום דפוק נו איפה המסטיקים לעזעזל!
היא נאבקת עם הריצרץ איזה יום מעצבן.שונאתחורף.
אינלה זמן לשקוע עכשיו בדיכאון עד כמה היא מסכנה.ישלה עכשיו פגישה עם מנהלת המוסד.
היא צריכה לשכנע אותה שהיא ילדה טובה ונקיה ומקסימה כמו שאמאשלה מתפללת שהיא תהיה בהדלקת נרות.
היא מגחכת.פחות קיבלו תתפילות שלה במשרד של הקבלות למעלה.
מצחיק שעד כמה שהיא שונאת תמקם הזה.אבל לא יכולה בלעדיו.
למי איכפת העיקר שכיף ולא חנוק כאן.לא כמו בבית המוזר שלי.
היא מסדרת תשוונצים בשיער מורידה תחצאית עוד טיפטיפה למטה,מורידה תכובע מהראש.נושמת ו-נכנסת.
מקווה שיהיה טוב.
