ושוב אותו ערפל מוכר ומתועב שמסתיר לי את הכל. עושה לי חושך בעיניים, בנשמה. לא נותן לי להמשיך ללכת. מסתיר לי את האופק.
מבט בוהה, עיפרון תקוע בין השיניים. נוגס. חושב. מפחד לעלות את כל המחשבות אל הכתב.
והם אומרים "זה יעבור", לא מבינים מה קורה לי. והם שותקים, ושתיקתם פוצעת, מכאיבה.
ואולי יבוא היום הגדול, הענק, בו אשלים עם מי שאני, עם החיים שלי, המקום בו אני חיה.
אולי הוא יבוא..הלוואי..
- - -
בעעע! מכירים את ההרגשות האלה?? לא, זה לא מתיימר להיות קטע פגזי או משהו בסגנון...סתם משהו שכתבתי לעצמי לפני כמה דקות למחשב..וכמובן, שחצי לא כתבתי, הכל מוחנק.
מה עושים? נמאס לי מהחיים שלי. מהמקום בו אני חיה. מהמשפחה שלי.
יהיה טוב! 
(מנסה לעודד את עצמי..)