"היום שבו הקב"ה החליט שהוא לא יכול בלעדייך".
כמה אחריות, כמה כבד הוא המשפט הלכאורה מחמיא הזה.
לכל אדם באשר הוא יש תפקיד. יש מטרה. יש ייעוד לעצם היותו כאן, בעולם הזה.
אני מאחלת לעצמי שאזכה לממש את שליחותי בצורה הטובה ביותר.
הלוואי והקב"ה רווה ממני נחת שהנה, אני ממלאה את תפקידי. לא סתם ירדתי למטה אלא לשמש את קוני. הלוואי.
הלוואי ואזכה להיות קשורה אליך ריבונו של עולם. תמיד.
להצליח להתפלל מתוך סידור ולא רק לדבר איתך
להצליח להיות קשורה ומחוברת.
אני אוהבת אותך, אבא שלי.
תודה, תודה שנולדתי בריאה. למשפחה מקסימה. לחברות מדהימות.
תודה על הקשיים שפיזרת לי במסלול חיי.
תודה על ימים קשים, שבהם לא ראיתי את הסוף.
תודה על בכי וכאב, ותודה על אושר ושמחה.
תודה. תודה שיצרת לי פסיפס מגוון בחם וקר, ביופי וכיעור, בכאב ואהבה.
תודה שבראת אותי מי שאני. עם החסרונות שלי, ואהיה חוצפנית ואכיר ביתרונות שבי, ואודה עליהם.
תמיד פחדתי מהגיל הזה, 18.
להתחיל להתפקס על מי אני. מה אני. איזה בית אני מקימה. איזה בעל אני רוצה.
אמאלה, אני כמעט לא נושמת מכמות הדברים שאני צריכה לחשוב ולא לחשוב אלא גם להחליט.
תודה שזכיתי להגיע לגיל הזה.
תודה.
אני רוצה להרגיש קשורה אליך רבי
אני רוצה לענוד את השרשרת עם חיל ורעדה
אני להיות שלך
ראויה להיות שלך
אני אוהבת אותך
אבא

