ממילא יהיה כן מעניין לשמוע אותם.
כי לכל אחד יש מה לתרום בחברה שבה הוא נמצא.

כמה שזה קשה, עדיף ליצור חברות עם הדחויים בחברה. תחשבי איזה לא נעים זה אם היית בצד השני..

ואם את חושבת לעצמך "מה החברות הזאת שווה אם היא סתם מתוך הכרח?!" אז אני אומרת לך, מנסיון, שחברות מהכרח יכולה לההפך לחברות אמיתית.

גם אם אין למישהו חברים בכלל אני בטוחה שהוא יעדיף שרק יתייחסו אליו בקטנה ולא יעשו כאלו הם חברים שלו אבל בפנים הם לא זה לא כיף בכלל אני הייתי מעדיפה שלא יתייחסו אלי בכלל מאשר שיהיו צבועים אלי...

בס"ד

אל תתחברי רק מרחמים

וכמובן שלא להציג את עצמך כחברה טובה לפני שזה נכון

תני לזה הזדמנות לההפך לדבר אמיתי ביניכן

אני בטוחה שגם לך יכול להיות רווח ממנה

בהצלחה

להשתדל לקרב ולעזור ולא להותיר את הדחוי בבדידותו

כי הצד השני מרגיש שהוא חבר שלך ומתנהג בהתאם, ואז כשמגלה את האמת זו הרגשה קשה של פגיעה באמון

ובד"כ מגלים את האמת בסופו של דבר בדרך כלשהי.

כך שלא נראה לי שראוי לנהוג ככה לאדם אחר.

במיוחד שבטוח שיש באדם הדחוי תכונות טובות ומקסימות שמסיבות מסויימות לא מצליחות לבוא לידי ביטוי (לפעמים הבעיה בחברה, ובחברות אחרות הוא היה פורח) ולכן הוא ראוי לחברות אמיתית, ולא מזוייפת.

מה שכן חשוב מאד (ויכול להציל חיים אפילו) זה להתעניין בחבר, לשאול מה שלומו באמת, מתוך כוונה אמיתית לשמוע, להאיר לו פנים ולחייך אליו, להגיד בוקר טוב או ברכה אחרת כשהוא מגיע ולנסות להקשיב לתוכן שבתוכו מידי פעם. כל זה בלי להיות חבר, אלא להיות אדם כזה כלפי כל אחד.

שהאדם הדחוי לא ירגיש שקוף, ולא חשוב או אהוב. כי זו הרגשה שוברת שיכולה להזיק אחר כך בחיים

אלא לעזור להם להשתלב.

להבין מה "דחוי ובעייתי" אצלם ליידע אותם ולעזור להם להשתנות(בתנאי שמה שבעייתי הוא אצלם ולא בחברה הסובבת)

עצם המילה להתחבר לא שייכת לעניין.

לא אמורים להיות ילדים דחויים..

אבל אם כבר יש..

אז לתת להם הרגשה שהם חשובים בעולם ולא רק להתיחס בנחמדות...

אבל זאת רק דעתיי

אם כן,

אז תעשי זאת. בשבילך זה יכול להיות עם קצת מאמץ ובשבילם זה עולם שלם!

ואם לא,

אז אל תעשי זאת. (אני חושב שאם הגעת למסקנה שהם לא רוצות אז תחשבי שוב מנק' המבט שלהן שאין להם אף חברה, ואם עדיין הגעת אז יכול להיות שזה מה שנכון לעשות, ואם הסיבה שהגעת זה מפני שאת תחשבי שהן ישימו לזה שאת מתנהגת מלאכותית אז אעפ"כ אני חושב שהם ישמחו והרבה פעמים תוך שבועיים כבר זה לא מלאכותי).

מהצד שלי,

אני חושב שבוודאי שהן היו רוצות שתהי חברה שלהם.

ד"א הרבה פעמים אולי תגלי שאח"כ את באמת תאהבי אותם כדברי הר' דסלר -נתינה גורמת לאהבה. והרבה פעמים תגלי שהם באמת מיוחדות (ולא בקטע המוזר) מניסיון.

אז בהצלחה בשיקול הדעת.

חברות שכוה רחמים..

ז"א אני לא באמת חברה של הבנאדם..

זה לא צביעות?

כאילו ברור שאני בשביל הבנאדם תמיד.. ואתייחס והכל..

אבל לתת הרגשה של חברות כשהחברות לא קיימת?

ועוד משהו, איך אני יכולה להרגיש רצון להתחבר למשהו?

אם אני לא רוצה להיות חברה שלה, אבל רוצה לרצות להיות חברה שלה... מה עושים?

נתחיל בשאלה הקלה איך להרגיש רצון להתחבר למשהו?

בגדול הגעת למסקנה שזה הדבר הנכון. אז זהו! התחברת כבר. (הרגש ממילא יגיע עם החברות או עוד לפני בהבנה שעשית את הדבר הנכון.)

האם זה לא צביעות?

אני בונה על כך שבהתחלה אולי זה נראה כמו צביעות אבל אחרי זה זה יהיה אמיתי.

אז לפי דעתי כבר מעכשיו ניתן לומר שזה לא צביעות. הלא כן?

נ.ב לעיתים בהלכה רואים מצב עתידי כאילו הוא כבר עכשיו.

איך עושים את זה?

בעיקרון את אמורה לעשות את מה שעושות חברות למען האמת בחלק הזה אין לי כל כך שמץ... אבל זה לא נראלי כל כך מסובך.

אם את תטבלי את זה בעוד קצת נתינה אז אני די בטוח שתצליחי ממש להרגיש ולחוות את העניין.

מסתמא גם היא תרגיש חברות מצד הכרת הטוב.

ואז יגמר כמו כל סיפור "וחיו באושר וגו' "

וגם בהמשך להתעניין בחברה שמולך - זה לא משהו שצריך להיות שמור רק לחברות קרובות ולאלה שבולטות בחברה. אין שום סיבה להתעלם מבנות "שקופות" כי היא לא חברה שלי. כשין דיונים אפשר לעודד ולשאול מה דעתה ועוד ועוד  וכך להפחית את הבדידות והדחיה. אם מישהי נשארת דחויה- זו נקודה פחות לכל החברה שמסביב.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....