@מעיין=)
אהבת ישראל!!בעז"ה
@מעין=)
אבל@פיתה פיתה מה זה סינדרום?
אני רק רוצה שניגע בשגעון שלנו
של ירושלים שלנו
אהבת ישראל!!אני אמורה לכתוב כילו על השיגעון הפסיכי לירושלים?? 
רק שלא אהבתי את הניסוח...
הוא עושה לי קשה ופחות מתאים לי עכשיו במצבי.
אבל אפשר לנסח את זה בצורה אחרת שיגרום לי ול@אחיתופל (לפי התגובה שלך.. שאני מזדהה איתה קצת) ואולי לעוד כמה, שיהיה קל יותר לעשות
(אם יש למישהו שהבין את המשימה טוב יותר ממני רעיון לניסוח- אשמח מאוד!!!)
בכל אופן תודה לך על האתגר!- @פיתה פיתה
אני נראלי אחכה לאתגר של השבוע הזה
הבסיס שלך מעולה
אבל זה תיאור חויות, לא קטע אומנותי.
תעבדי על זה קצת. תרגישי.
בהצלחה
אני רוצה להיות אבן מהכותל,
שורשית,איתנה,מנוסה,יציבה.
אני רוצה להיות סימטא עתיקה ושביל
מובילה עוזרת מענינית.
אני רוצה להיות ספסל מעץ
מזמינה חמה מנחמת
מרמזת על עוד זקן וזקנה .
אני רוצה להיות עץ ברוש גבוה
שהציץ על מליוני טרליוני אנשים
ומכיר כל כיפה וכל ראש יהודי
אני רוצה להיות גינת ילדות
עם ילדים משחקים
דורות מבורכים והרבה נחת
ירושלמית אמיתית!!
הכל מאת ה'המחשה מלשון שזה ממחיש
למה התכונת?
הכל מאת ה'אני ירושלמית דורי דורות
דבר ראשון - יש לי סלידה מסימני קריאה. הופך בעיניי כל קטע טוב לקטע של טקס בבית ספר יסודי.
הקטע טוב. מבהיר את ירושלים, מראה אותה בזמנים, ירושלים קיימת נצח. כמה מדהים זה.
אולי צריך להוריד את השורה האחרונה או לשנות אותה, לא להאכיל את הקורא במסר שאת מעבירה
פתאום גם אני רציתי להיות..
ללכת ברחובות העיר העתיקה
ולחשוב, שכאן, סבתא שלי גדלה.
להגיע אל השער בחומה
ולהיזכר שכאן סבא שלי נלחם
לפני חמישים שנה.
איש יושב ומנגן
חיילים יושבים על ספסל מדברים
שני אנשים עוברים, הולכים. תמיד ממהרים
להתקדם, לפי הפסים
של הרכבת
ולראות איש עם מקל,ושתי ילדות קטנות.
ולראות, ולזכור ולחשוב
על אנשים שחלמו על העיר הזאת אלפיים שנה
להסתכל שוב על האיש עם השיער הלבן והמקל
ולהרגיש ולהבין
שאני זוכה, לראות באמת את התגשמות הנבואה
אבל אתה יותר מידי מספר לנו בפשטות מה קורה לך.
אולי אני טועה, אבל אני מרגישה את התגשמות הנבואה אחרת.
אני מרגישה את המרצפות מתחת לרגליים שלי, שמתהלכים עליהם המוני אנשים יום יום, לראות ילד מחייך, ככה מרגיש לי.
הקטע שלך הוא יותר - טכנית ככה ירושלים עכשיו.
הבסיס שלך מעולה. אתה כמעט נוגע ברגש. כמעט נוגע בדרך, בשיגעון שמרגישים בירושלים. אבל אתה נעצר. תמשיך, אל תפחד.
תודה שכתבת. תבוא עוד
משום מה לא נמאס לי ממנה
זהו!
בחלומי
אני פוסעת בסמטאותיך
ממששת את אבניך
ונושמת את ריחך המשכר אל ראותי הכמהות.
בליל שפות וצבעים
והמון המון אנשים
ואני מהלכת ומוחי ריק ממחשבות
המואזין מרעיש בקולו
והשופר מריע-מתחרה בו
קול התפילה הדהד בי ושפתי החלו ממלמלות
ואז הקצתי משנתי
ואין חומות ואין קולות
ואין תפילות בבליל שפות
עצמתי עיני
מניחה לאכזבה למלא את כל גופי
ירושלים שלי-
את געגוע
אני זוכרת קטעים קודמים שלך, ממש גדלת. כיף לראות את זה 
.
שוב- בבקשה להוריד את הסימני קריאה. זה יעשה חסד לשיר שלך.
את ממש מספרת לנו על הדרך של ירושלים, מה שאת מרגישה. תודה
החלום, ולקום פתאום ואין חומות ואין קולות, זה פשוט אדיר ואין לי מילה אחרת.
אני חושבת שהשורה בסוף טיפה הרסה, כי כמו שתחיה אמרה סימני קריאה מורידים את השיר ברוב הפעמים...
הקטע הזה נוגע בשלמות
יעלפיתה פיתהבע"זה
תנסי לחשוב על ההוספה שלי
בְּסוֹף יוֹם שׁוּק
אוֹ בְּגֶּשֶׁם שׁוֹטֵף ואבני אלגביש
רגליי מלחכות מִדְרָכָה;
ליבי מתופף,
עיניי זוהרות
וַאֲנִי משוגעת.
ב"ה
תחשבי על זה
תודה.
הדיאלוג בינך לבין ירושלים,
השילוב,
תודה
ב"ה
מהלך אני ברחובות שוקקים
פוסע בדד בסמטאות של העיר
הסמטאות כה צרות אך מלאות ילדים
מחפש מקום מנוח לרגלי הלאות
כתפי דואבים מעומסי זכרונות
חדשים גם ישנים קשים וטובים
זכרונות של אומה
שגלתה וחזרה
שלא שכחה ערש הולדתה
מקום בו בניה צעדו צדם
ואז אני מגיע ולבי כה דואב
בעת עומדי מול מקום המקדש
ואז אני בוכה
דמעותי לא יוצאות אך ליבי אז שותת
בעת היזכרות בנבואות מן האל
מקום אדם אחד ויחיד
נכנס ביראה מן האחד היחיד
מהלכים בעוז ולעג לרש
שועלים עם
זוג רגליים אחד
אני מרגישה שיש לך עוד מה להשתפר,
קצת הזדקקות של הרגש
אבל מעולה. איזה כיף שאתה ממשיך לכתוב
בעז"ה
אם אפשר לשנות אשמח
נ.ב
אני יודע שיש מה להשתפר במיוחד לכתוב אותם ביותר מחמש דקות
אני לא אוהב אותו
האתגר הזה לא טוב לי
ברחובות ירושלים
כך רוחות לוחשות לְזיזים
ישנה חבורה, חבורה של הוזים
שחולמת שהעיר-
תדחוף ת'קירות לשכנים
תתפשט עד דמשק תוך כמה שנים
תצמיח בין לילה עשרות בנינים
ושיהיה בה הכל ומכל המינים
ברחובות ירושלים
כך הרוח לוחשת לשפיץ
ישנה חבורה- החולמת בהקיץ
שרוצה שבשוק--
ימכרו גם כבשים
שנביאים יחלקו שם, עוד כמה ניסים
שמנחה ולבונה יהיו בלי מיסים
ושכל פשוט עם-ידע מה עושים
ברחובות ירושלים
כך רוח נושקת אליי פינה
ישנה חבורת משוגעים בשכונה
שרוצה שימציאו--
חצי שקל חדש
שכהן יסתובב עם רימון על הדש
שקול התורה ישמע בלי חשש
וגם- לא עלינו-לבנות בית מקדש!!
ברחובות ירושלים
כך רוח,
געש,
פראוּת
וחבורה שכזאת, כך עונה ולוחשת-
לו יתהפך חלום למציאות
כמו צמח ברכמו צמח בראיזה כיף של שיר
הוא מחויך, מכיל את ירושלים.
ממש ממש אהבתי.
תודה! 
תודהכמו צמח ברכמו צמח ברכמו צמח ברעל עקב נוגנות לך פסיעותי
בצד אגודל. קמעא-קמעא.
אני מהססת אליך את ליבי
שוכחת ברחובותיך ימיני.
ואת-
רגילה לאסוף אליך
כל מה שיש לבני האדם לתת;
דם, ואש, ותמרות בנינים
מצהלות חתנים ואפרם.
על ראש שמחתך, רק את
חובקת ליבי
משכינה
שלום.
יש כאן דיאלוג עם עיר
איך זה שאת מאלפת ככה את המילים
תודה
אם מגיבים לך את לא יכולה לערוך
יעלאני המשוגע שמתהלך ברחובות
ירושלים שלי וצועק:
את אחיי, את אחיי
אנוכי מבקש את אחיי
ולכלוך של קירות עייפים נדבק
לבגדיי ואני מסתובב ומבקש
את אחיי, את אחיי
תנו לי בחזרה את אחיי
אנוכי מבקש את
אחי מוכר הממתקים ואת
אחי רוקח הגלולות ואת
אחי סוחר הבדים הגסים והישנים
של ירושלים שלי;
ואני מתהולל כשיכור אל מול
שרידיי שנותרו שם בין החומות
וצועק ומבקש:
את אחיי, את אחיי, את אחיי.
שתדעי
יש בזה המון יופי
המון.. חיפוש.
הלוואי שתמצאי
אני ממש אוהבת איך אתה מצייר את ירושלים. ממש עם מכחול
איזה יופי
פוסעת ברחובות
נוגעת בשבילים
והם חרש לוחשים
קולות
שמות
צבעים
נושמת הריחות
בוחנת האנשים
ובמעמקי הזיכרון משתוללים
דמויות
מאורעות
צלילים
והראש רוחש
הלב מבקש
ואת בפנים
חיה
נמצאת
לעולמים
יש לה אהבה יותר גדולה ממני. היא טוענת שיש כמה סוגי אהבות בעולם. ובכל זאת, עדיין קשה לי לקבל את זה שהיא חושבת שהיא הכי יפה בעולם.
העיניים שלה נדלקות כשהיא מדברת עליה (וזה קורה די הרבה), וזה תמיד גורם לי לתהות האם היא ככה מוארת כשהיא מדברת עליי. האם היא מתרגשת כשהיא רואה אותי כמו שהיא מתרגשת אחרי יומיים שהיא לא רואה אותה. האם היא קוראת לי גם מאחורי הגב בשמות כאלה יפים שגורמים לי אפילו להתרגש קצת.
יצא לנו לריב בשבוע האחרון, ואז שאלתי אותה איך זה יכול להיות שבי היא רואה דברים רעים ובה.. הכל כל כך יפה. איך היא מסוגלת לבכות לי שעות על זה שהמצב אצלה מורכב, וקרוע, וכואב ומדמם. מדמם. וכמה היא יכולה להיות יותר יפה ממה שהיא עכשיו אם רק.. ותרגיש את הלב שלי, איך הוא דופק כשאני מדברת עליה. ועליי לא.
היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם, אבל אני יודע שיש גם אותה,
(שלא תבינו לא נכון- היא מהממת גם בעיניי, אבל חברה שלי יותר.)
השימוש בפיסוק מעולה
הפסיחות גם טובות
פוגשים פה ירושלים, והיא מעניינת.
מעניין לפגוש את ירושלים שלך
שיר מזמוראחרונהקַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.
לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.
לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.
לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.
וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.
אין לי מילים להסביר.
פשוט נגע
אהבתי.
אדמה יבשה.
מעבירה יד, ממוללת פירורים חוּמים.
כל כך אני אוהבת ירוק.
והחוּם עצוב.
האדמה מתבוננת בי, חוּמה, כמו תמיד.
לוחשת לי ש-ככה זה, שהכל חוּם. והחוּם עצוב. אבל לא נורא, גם עצוב זה בסדר.
אני שוכבת עליה, נועצת מבט בגרגיריה, אולי אם אסתכל חזק יותר הם יהפכו פתאום לירוק.
אני לא רוצה חוּם.
אבל הכל חוּם.
ויום אחד אני מחליטה להרטיב את החוּם הזה.
פעם מישהו אמר שאם מערבבים אדמה חוּמה ומים שקופים, יצא ירוק.
אז מרטיבה. ושוב נשכבת, מניחה ידיים מתחת לסנטר, ונועצת מבט, מחכה לירוק.
אבל לא.
החוּם הפך לחוּם כהה. סמיך. כבד.
וכל כך אני רוצה ירוק.
וכל כך חוּם פה. חוּם עצוב.
ועוד יום אחד אני מנסה שוב. הפעם גם מצרפת גרגר קטן, זרע קוראים לו- גם הוא חוּם. ומים.
והחוּם נשאר כהה. עצוב.
אבל מישהו אמר שאם לא היום, אולי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.
וכל כך אני רוצה ירוק.
אז גם מחר ננסה. גם מחר נרטיב את האדמה. גם מחר נשכב על האדמה, ונתבונן ונחכה לירוק.
ואולי מחר, אולי מחרתיים.
יום אחד יבוא הירוק.
כל כך אני אוהבת ירוק.
כתוב יפה
נשאר פתוח לא פתור
רך
👏
מותר
אבל גם את תצליחי בסוף. ובכלל. אדמה זה ברכה. זה בסיס. צריך לפעמים ללכת עליה קצת יחפים כדי להרגיש שאנחנו לא חיים באוויר.
בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב
נשכשך במעיין רגליים יחפות,
נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,
מהר לפני שיתחילו השריפות.
כי אוטוטו תתחיל שוב העונה
פה ושם כבר התחילו להשחיר
הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה
עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.
אז בוא נצא, לטייל, בבקשה
ניקח תרכב כי ברגל מסוכן
לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!
(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)
השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים
האויב כבר מצית פה ושם שדות
כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,
כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.
אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,
אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣
ימח שם עראפתאחרונה