ממש נהנתי שם. אבל בסוף הייתה לי טראומה. ממכם.
כשנכנסנו דרך שער ציון, והמשכנו ללכת איזה חצי קילומטר ואז נתקענו בפקק של דחיפות, צעקות וצרחות.
אני שואלת- למה לדחוף? מה מצאתם בכך? איזה תועלת זה נתן לכם? אני לא מבינה.
חברה טובה שלי אסמטית (אסטמה). והיא הייתה שם. וזה לא עניין אתכם שהיא תמות מחוסר אוויר או מלחץ יתר בחזה. ולא עזרו הצרחות שלי שהיא עלולה לאבד את ההכרה. המשכתם לדחוף ולהפיל. העיקר להגיע ראשונים לכותל, ואז לגלות שהמשטרה סגרה את הדרך משם וצריך לחזור אחורה, כמובן ששוב בדחיפות והפלות. זאת גאווה ישראלית יהודית??? אני בספק.
נוסף על כך ראיתי את יהודה גליק. ח"כ משלנו. אבל זה לא מנע ממנו לקבל דחיפות מנערים ונערות שעברו שם.
זה כבוד לח"כ שעושה והקריב כ"כ הרבה מעצמו בשבילינו? אני בספק.
העליתי את המחשבות שלי כי זה חשוב. אנחנו נוער חזק עם כוח. בואו ננצל זאת לטובה.
)
אף אחד לא היסתכל על השני, כולם רק רצו להתקדם! מילא, יש רק בנים? גם לא בסדר אבל תדחפו אבל כשאתם רואים קבוצה קטנה של בנות שרק מנסות לעבור תנו להם חצי שניה או לפחות אל תדחפו אותם!
