אוטובוס.
היא יושבת ליד החלון. בודדה.
הראש שלה נשען בעדינות על החלון, היא אפילו לא ממצמצת. היא בוהה.
השיער שלה, שהיא כל כך גאה בו מסתיר את הפנים.
הוא מסתיר עוד כמה דברים. הוא מסתיר את הגלח שהיא עשתה על חצי ראש, הוא מסתיר את כל החורים, הוא מסתיר את הפס הורוד.
הוא מסתיר גם את העיניים.
כשרואים אותה, היא ניראת עדינה.
ושברירית. כבר סיפרו לה על זה.
אבל העיניים, העיניים. אם רק מישהו יסתכל.
פתאום אפשר לראות גם את הכעס, את המרדנות, את כל הכאב שמצטבר לה בתוך הלב.
גם עומק עצום, לא נתפס, אפשר לראות לה שם. בעיניים.
היא נשענת שם על החלון, אף אחד לא רואה.
ואז היא יוצאת, דמעה קטנה, שקופה. היא משאירה שם פס דקיק. וזהו.
היא מנגבת במהירות את הפס, שאף אחד לא יראה. ואף אחד לא ראה.
בדיוק כמו שאותה אף אחד לא ראה מעולם.
היא יושבת ליד החלון. בודדה.
הראש שלה נשען בעדינות על החלון, היא אפילו לא ממצמצת. היא בוהה.
השיער שלה, שהיא כל כך גאה בו מסתיר את הפנים.
הוא מסתיר עוד כמה דברים. הוא מסתיר את הגלח שהיא עשתה על חצי ראש, הוא מסתיר את כל החורים, הוא מסתיר את הפס הורוד.
הוא מסתיר גם את העיניים.
כשרואים אותה, היא ניראת עדינה.
ושברירית. כבר סיפרו לה על זה.
אבל העיניים, העיניים. אם רק מישהו יסתכל.
פתאום אפשר לראות גם את הכעס, את המרדנות, את כל הכאב שמצטבר לה בתוך הלב.
גם עומק עצום, לא נתפס, אפשר לראות לה שם. בעיניים.
היא נשענת שם על החלון, אף אחד לא רואה.
ואז היא יוצאת, דמעה קטנה, שקופה. היא משאירה שם פס דקיק. וזהו.
היא מנגבת במהירות את הפס, שאף אחד לא יראה. ואף אחד לא ראה.
בדיוק כמו שאותה אף אחד לא ראה מעולם.
