מחר מישהי תהיה מאושרת בזכותי וזה עושה אותי מאושרת.
היה לי אחלה יום אבל עכשיו לילה. אז.
זה עצוב לראות את סבתא הולכת וקמלה. לא רוצה להיות זקנה (זה מזכיר לי חצימה של מישהו מפה, לא זוכרת מי: כל העניין זה למות צעירים אבל בגיל מבוגר, משהו כזה.)
נמאס לי להתאפק מלספר כל מיני דברים, אבל אני יודעת שאם אני אספר אני אתחרט. אז שקט תמר.
מחר חופש כי זה יום של ספרות ואין יותר, וחוצמזה המורה ילדה. זה אומר שקט ולנגן אולי ולצייר אולי (כלומר אחד מהשניים) ולקרוא את הספר החדש שלא התאפקתי וקניתי (20 שקל! זה כלום כמעט!) ולבשל ואולי בערב ללכת למסיבה ההיא. זה עדיין בהתלבטות.
אני זקוקה נואשות לצמידים חדשים. הורדתי את הקודמים מסיבה מאוד מעצבנת ואני מרגישה קצת לא-אני וקצת ריקה בלעדיהם. זה מוזר לראות את ההבדל בין שתי הידיים שלי עכשיו.
אני רוצה לפגוש את דוד מיכאלי.