ונלחמה. וחייכה.
ואפילו היא התגברה. עד שזה חזר לה שוב.
אני זוכרת איך הלכת בשכונה, מחוייכת,
כל השכונה הלכה איתך, מחוייכת.
איך התרגשנו לראות אותך, יפה, מאירה, עם שיער שמתחיל לצמוח.
היה לך סימן כזה בראש, מהניתוח.
אני זוכרת שאמרנו "העיקר שאת אחרי".
עכשיו את לגמרי אחרי, אחרי כל כך עד כי
הגעת לשמיים.
רחוקה מאיתנו.
מה, לא נתפלל יותר עליך?!
מה, אבא שלך יפסיק להעלות פוסטים עם סרטון שאת רוקדת, וצוחקת, ונותנת לו חיבוק של כח?!
למה. למה. למה.
אבל את רק בת שמונה.
את מגיל שלש עם המחלה הארורה הזו.
חמש שנים. חמש.
את תחסרי לנו, הדר.
אפילו שאני לא מכירה אותך אישית.
את שלנו, הדר.
כמה התפללנו עליך. כמה קמפיינים היו עלייך.
כמה את לבנה שם, לבנה וכחושה.
אבל מחייכת. כאילו את לא עוברת מהקרנה להקרנה, טיפול אחד ועוד אחד.
היית חזקה יותר מאיתנו. כמה שהעולם שלנו הפוך.
די. גאולה.
אין לנו כח עוד. אין.
זה סוחט אותנו.
אנחנו שבורים, אבא.
אנחנו רוצים אותך קרוב אבא, תביא גאולה לעולם. בבקשה, אבא.

