אצל אליס התגלתה מחלה כשהייתה בערך בת אחת עשרה. זו לא הייתה מחלה מוכרת, לכן לקח הרבה זמן עד שהבינו שמשהו אצלה לא בסדר. היא שתקה כל הימים, ולא התלוננה בכלל על המחלה שלה, למרות שהכאיבה. כולם קראו לה גיבורה, והביטו בה ברחמים. מסכנה.
הרופא של אליס, שישב איתה בחדר שעות על גבי שעות כדי להבין מה בדיוק הבעיה, הכריז על ניתוח.
אימא של אליס קצת חששה, אבל אבא של אליס היה תקיף. כדי שתחיה חיים מלאים, היא חייבת לעבור את הניתוח.
כל המדינה ציפתה ליום הניתוח. כולם הכירו את אליס והמחלה שלה, מרוב שהיו נדירות כל כך.
ואליס שתקה. היא לא אמרה מילה.
יום הניתוח הגיע. אימא ואבא של אליס המתינו במסדרון, ביחד עם כמה עיתונאים שסיקרו את האירוע.
הרופא יצא מחדר הניתוח כעבור שעות ארוכות. הוא היה מותש.
"היא בסדר." הוא הכריז בעייפות, אך חיוך ניצחון על פניו. "היא תחיה. כמו שצריך."
כולם התרגשו ופטפטו בהתלהבות.
יומיים לאחר מכן כבר יכלו העיתונאים לדווח בהתרגשות לא מבוטלת שאליס מתלוצצת עם רופאיה. ממש, מתלוצצת. היא מדברת וצוחקת וחיה כל כך.
אימא של אליס מחתה דמעת התרגשות, אבא של אליס התחיל לתכנן מסיבת הודיה, ואליס? אליס הרגישה שמשהו בתוכה השתנה. היא לא בדיוק ידעה מה הוציאו מתוכה, היא רק ידעה שעכשיו היא אחרת.
אבל חלפו שבועיים, גם מסיבת ההודיה עברה, ומשהו החל להיות מוזר.
כשאימא של אליס הכינה לארוחת ערב פסטה ושניצלים, אליס התחילה לצרוח שהיא חייבת, אבל ממש חייבת, לאכול דווקא תפוחי אדמה וקציצות.
כשאבא של אליס הגיע לבית הספר שלה כדי להסיע אותה הביתה, אליס בכתה שהיא רוצה דווקא את אימא.
כשהדודים הגיעו לבקר, אליס שיחקה עם בני הדודים שלה כל כך הרבה זמן, ולא התעייפה, עד כדי כך שעברו חמש שעות והיא עדיין לא הסכימה להם ללכת. אבא ואימא של אליס התחילו לחשוב. הכל הרי התחיל מאז הניתוח, נכון?
לפני כן הייתה אליס ילדה נעימה, מתבגרת שקטה, נערה שכותבת ביומן שלה כל לילה.
ומייד אחרי הניתוח- אליס נערה צעירה ובריאה, אך תוקפנית ויללנית.
ואז הם הבינו. המחלה של אליס לא הכבידה עליה. היא פשוט שמרה עליה. מהחרדה, מהשדים שבתוכה. מהשדים שמבחוץ, מאנשים רעים.
הם קיבלו אליס חדשה, לא בריאה ולא אמיתית.
אליס שאינה ביישנית עוד.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?