אבל אחרי שהם קרו, אנחנו יודעים שהכל(!) בהשגחה פרטית... זה אומר שזה מה שהיה צריך לקרות. אז למה להיות עצובים על זה??

יש לנו שתי אפשרויות: או ליפול ולאמר "קרה לי הטעות הזו, זהו! נתקעו לי החיים!!" ונכנסים לדיכאון...

או לצאת קצת מהקופסא, ולראות בצורה בוגרת. נכון, זה קשה, אבל מנסים. לחשוב פעם או פעמיים ולקום, להתרומם, לראות מעבר, ולשים לב לדברים היפים שיש לנו בחיים ובעז"ה להמשיך הלאה בחיים

ברור שצריך להמשיך הלאה. אבל עם צלקת גדולה ומכוערת על הלב

צריך לקרות, זה בהרבה יותר משחרר... כי זה לא אנחנו... זה ה'... 

אבל לפעמים האור בקצה רחוק מדי... ונופלים מהרגליים

זה באמת עוזר

כאילו סבבה השגחה פרטית - נכון

אבל בפועל זה רחוק וקצת קשה להשען על זה.....

די קל לדבר- אבל ממש קשה לבצע...

כמעט מביך להיות אנושי

@מבזק חדשות: כולנו אנושים

אתה ספרדי?

מעניין

את/ה היית בצבא?

בהזדמנות אם אתקל בחיילת בבגדי ב' עם חצאית, אנסה לצלם עבורך.