אתם, החמודים שניסו לשווק לי את greenpeace, סליחה.
סליחה שהייתם נחמדים ואידאליסטים ונלהבים ומוכנים להתאמץ בשביל המטרה
סליחה שהזעתם בחום הזה של תל אביב והסברתם בלהט וניסיתם לשכנע בתנועות ידיים נמרצות
סליחה שעמדתם בשמש ודיברתם והסתכלתם בעיניים ואני ראיתי רק את הזיעה שנוטפת ואת המשקפיים ואת השיזוף ותהיתי איך למדתם את כל זה בעל פה ואיפה אתם גרים ובעיקר איך אני לא מאחרת לפגישה בלי להיות לא מנומסת כלפיכם.
סליחה שהייתי מהמבוגרים חסרי הסבלנות שקוטעים באמצע ואומרים 'מצטער, אבל אני ממש ממהר. מצטער.'
ואחר כך אומרים 'אני אחזור לפה מאוחר יותר ונדבר' למרות שהם יודעים שלא.
סליחה.
אני ממש מקווה שתצליחו. מגיע לכם.
ואתה, הנער מהאוטובוס שהניע את הראש כל רגע בלי שליטה עד שאפילו אני התעייפתי
עם המבט המתנצל והמתריס ביחד
הלוואי שיכולתי לומר לך כמה מילים בלי שזה יהיה מוזר
הלוואי שהיה לי את האומץ
שתדע כמה אתה אמיץ וכמה אתה חזק וכמה אתה בסדר
וכמה אתה לא צריך להתנצל וכמה מגיע לך מחיאות כפיים
שאתה מצליח לחיות עם הגוף הבוגדני הזה ולשרוד כל דקה, כל תזוזת ראש לא רצונית ולהמשיך לשבת.
שאתה לא צריך לברוח ממבטים
שאני רוצה נורא שיהיה לך טוב
וזהו.
חזרתי הביתה.
