אני רק רוצה לחזור לפעם; אנונימית, לא ידועה.
להיות זאת שאין שום דעה לגביה, כי מי מכיר אותה?
להיות זאת שאף אחד לא יודע את שמה.
כמו זאת שיושבת בכיתה, לבדה ואין מי שחושב להעיף פניו אליה.
אני רוצה למצוא את מילות הבכי, להצנטף שוב עם הכאב הדוקר, לחזור לתקופה ההיא- שלא אכלתי כלום ורק שמעתי שירים בלופים.
לחזור להיות אותה ילדה עם שמחת חיים חיצונית, מחבקת כיתתית ואוזן קשבת כללית. והכל בסדר. ובפנים, הלב שלה רקוב, צורח, ואין מי שיקשיב או יידע.
אני רוצה לחזור לתקופה ההיא שהכרתי את גלעד ואת רחלי ואת מיכל ואת ואת ואת ואת.
לחזור לתחושה ההיא, שהרגשתי אז, בתחילת פריקותיי.
הו, ההתמכרות למילים. ההתמכרות לשפיכת הלב הבלתי נגמרת.
ולזה שקראו אותי. ונחשבתי. ויאוו.
אני סותרת את עצמי.
זה הלב הזה שמבלבל
או המציאות השחורה שאת לא שקטה, עוצי.
ואת לא בצד, עוצי.
ואת לא לבד, לפחות באופן פיזי, עוצי.
את תהיי מחייכת, ותמיד עושה צחוקים ושטויות, ותמיד המורות עליזות ממך עד שאת מתחילה לא להפסיק לדבר ואז זה כבר פחות נחמד.
את תמיד זאת שאבא ואמא לא גומרים להלל. וזאת בעיה, כי בגללם אני לא מסוגלת לחתור לעצמי.
זאת שאבא ואמא לא מפסיקים להגיד כמה היא יפה, והאחיות מאשרות בסיפורים מטרידים.
זאת שנחשבת לא רק בבית, אלא בתיכון, בכיתה ובלא יודעת מה.
זאת שמנסה לחתור אל ליבה, ויש המון מכשולים בדרכה.
וזאת, שמחבקת סודותיה בלילה, מרטיבה דמעותיה ובוהה בכוכב הנופל שלה; איבוד עצמה.
זאת, שרק רוצה לנשום.
שרוצה להגשים את הבפנוכו שלה. כולו.
זאת שמלאת שמחת חיים. לא גומרת לדבר. חופרת לא קטנה, וכיף לה עם זה.
זאת שלא מפסיקה להתגבר בקטע פסיכי ועוד נשארת שפויה.

&'&#*3*2@(!(('.
כמה זה מבולבל
ומתיש